תּוֹדָעַת שֵׁרוּת

איך מתחילים?

אולי הפוך, עם תודות בהתחלה במקום בסוף (מה זה בעצם סוף של בלוג? כשמפסיקים לקרוא אותך? כשמישהו יעקור את המטע?).

אז תודה לאלה שהביאוני עד הלום: בנדרס שהמליץ בחום, איריס קובליו שרמזה, תלביבית-מבחירה שהציעה בעדינות וגיורא פישר שהציע פחות בעדינות.

זהו.

מה עושים עכשיו, אחרי התודות, כשאני לבדי? מחשבה סוררת דוחקת בי לפרסם כאן ועכשיו את כל מה שנדחה ממקומות אחרים. ואולי לא, הרי אני מקווה שתבואו לכאן הרבה.

בשישה באוקטובר – תאריך היסטורי בהחלט – מתפרסם שיר שלי ב'זוטא' (גיליון 27), תאריך שטוב להרהר בו בתודעת שירות ותוחלתה. ואולי תודעת שירות זה מה שאני צריך כשאני בא לפגוש אתכם כאן.

תּוֹדָעַת שֵׁרוּת

הַסִּסְמָאוֹת הַמִתְלַהָמוֹת

עַל כֹּל רֶכֶב חוֹלֵף

מְגַיְּסוֹת אוֹתִי

מֵהַיּוֹם בּוֹ לָמַדְתִּי לִקְרֹא

מַסְפִּיק מַהֵר.

בְּתַת-הַתּוֹדָעָה שֶׁלִּי

–  שֶׁהָעֳלְתָה רִשְׁמִית לְדַרְגָּת רַב-תּוֹדָעָה –

אֲנִי וְהַקִיטְבֵּג מְלֵּא-הַסִּסְמָאוֹת

מַחֲזִירִים צִיּוּד.

הֲרֵי לָכֶם תּוֹדָעַת שֵׁרוּת:

גַּם זוֹנָה

בִּתְנוּחָה מִיסְיוֹנֶרִית

נִמְצֵאת

עִם הַפָּנִים לַלָּקוֹחַ.

(השבוע ב"זוטא")