גליות הים חדש – בננות – בלוגים אתרים

  עירי נעטפה בשמלתה החדשה צהובת מדבר ציה וסהרה כנדידת העמים, נדד חול המדבר פרץ גבולות אל חצרות, בתים פעורי תדהמה מביטים תושביה ולא מאמינים הכיצד כזה קרה הכל פה השתנה, ללא כל התרעה עתה הנוף החלמוני חדש חרדל סביון מראה חדש לכבודו של החג ראש השנה הממשמש ובא עד בוא משיב הגשם, ישטוף, ינקה נשמת אפם של האדם והטבע ...

  עכשיו אני פורשת תפילותיי על שטיחי העמק, אדמה חרושה כמנחת מזבח להניח בכל ליבי אמיתותיי בין צליל הבוקר, זמן קדוש של שקט עכשיו אסופת שלמות אני הווייתי, עצמי – מעודי אני פה הניצבת, בְּכָל מאודי, בְּכָל לבבי ובכל נפשי בְּכָל כוונותיי, הודיה בְּכָל ובקשה אלוהיי יום שלישי הטוב, טוב.    

נולדנו אני ואתה מתוך צִדְפַּת הַפְּנִינִים כמרגליות שמורות בים חי השוניות. בדרך הארוכה למדנו בינה אל נשמות בשמש האצורה מלמעלה אל תהומות התעטפנו בגלימתה ספוגת שפתה החמה וזהב מתוך חשכה עלתה תפילת רצון ותקווה נמצאו לנו השבילים לברוא אורות בעוצמה אני ואתה זכינו בסוד הרפואות השונות לדאבת הלבבות, לאובדן התמימות כך ידענו טעמה של האהבה השלמה אליה נאספו הרוחות הטובות, ...

  לומדת להקשיב לברבורים השרים מנהד חסידות ובשורות העונות. רוצה לאחוז במפתח דלתות לארץ הפלאות להבחין בשעתן של הזריחות לחוש ברוחות הטובות ובלחש הברכות לגלות כבילדות פריחות ניצני פרחים תכולות לדעת ים זרימות כציפיות ולכתוב אותן בספר האפשרויות כתפילות להגשמת החלומות נבואה מטיבה להפוך למציאות ובכל בוקר להיוולד מחדש בכדי למצוא קב חרובים לנשמה אורות מְתֹם ואושר של רגעים.   ...

צעיף וילון רוקד לוטף עיניים, שובבות מציצות מחלונות במבט אחד הכל, אצבעות ידיים ורקיע מחולות אמירי שגב במשלב צבעים ומטס של ציפורים גגות בתים, ברושים עד צמרות בין ערפילים, כתר אלומות זהובות וירוקות ואופק ניצוצות, מעורבב ארץ תמיר מרחק ובחשכת סהר מהבהבים אורות רוחות בינות כל עטרת עלווה זמן בו נהימת מתיקות התינוקות שינה נמה ומרכבות העולמות יוצאות אל מסע ...

  שאריות שנותרו, אחריתן האתמול מילמול סתמי כמו הרגל מגונה לשחק נימוסין ולשתוק שתיקות קטנות, גדולות ארוכות ולהיזכר ואז בהנאה לשתף ולספר. סיפור פתלתל להביט דרך שפופרת פנימית לדלתות הנפתחות, לדלתות הנסגרות. היינו שם, היינו כאן והלכנו דבר לא נותר ממה שהיה התמימות נעלמה וחלפה כמו העולם הגדול השתנינו וגם כי נשוב להיפגש המקום הוא מרחב המרחק השייך לעבר שנדחק ...

כל עוד שרעפי המיטב ניצתים עדיין, כמעט, בכל בוקר קמה מצפה ליום חדש מעניין ומלטף. ציפיות טבען שהן באות והולכות אליהן מתווספות אחרות, חדשות. בתפילה אלי מבקשת שלא יגמר, שלא אבהל, שלא אעצב, שלא אחדל. כגיבורה הכובשת באיפוק רב כל היגיון יש צורך לעיתים להניח, להרגיע ולהודות על ימים של תקווה ורצון וחמדה. מאפשרת לטוב שבעולמות האפשריים להיכנס אלי לנחמני, ...