בננות - בלוגים / איתן טמיר / "צחוק המוהאהאהא…": הפסיכולוגיה של הנבל בסרטים
איתן טמיר
  • איתן טמיר

    אבא, פסיכולוג, ראש מכון טמיר, אוהב לכתוב, בעיקר כשמגיעה השראה מבורכת

"צחוק המוהאהאהא…": הפסיכולוגיה של הנבל בסרטים

המקום שמשלב הכי טוב עיכול של רוע אנושי יחד עם ריגוש משחקי הוא סרט קולנוע.

עדיף סרט אנימציה עם סוף ידוע מראש, ואם אפשר, כמה שיותר פיצול – בלי לסבך אותי עם דמויות רב-ממדיות ותובנות משנות חיים  – רק טובים ורעים בבקשה. ושהטובים, במטותא, יהיו ממש טובים והרעים יהיו רשעים מרושעים, שנאמנים לנבזיות המובנית שלהם עד המוות המר.

 

 

Evil Laughter

לא, בלי "אבל מצד שני", בלי דמעה לא צפויה, רק צחוק מרושע. בלי נסיבות מקדימות שיסבירו את מקורות הפסיכופתיה ובטח בלי קלואוז'ר שמבטיח חזרה בתשובה.

האנושות, בעידן הפוסט-אמת הכחידה את הנבלים הטוטליים. את אלה ששרדו אין להשוות לנבלים הרדיקליים של פעם. הנבלים של ימינו לא נותנים באמת מנוח. הם יכולים להיות אמנם מרשימים ויצירתיים ברשעותם, אלא שאז צצה תמיד דיאלקטיקה, 'נקודה פסיק' ספקנית, משביתת שמחות, כזו שמציעה זווית ראייה אלטרנטיבית, שמקפיצה לתודעה את צמד המילים "פייק" ו"ניוז" ומטשטשת ביד גסה את הקונטור הפרימיטיבי, המסמא, המענג, בין שחור עקשני ללבן מוסרני.

 

תראו את 'מגה-מוח' למשל:

גיבור-על נוירוטי עם ראש כחול ומגודל, שעובר ממש תהליך של שינוי זהות, צמיחה אישיותיות מרשימה על רקע הכרעתה של אמביוולנטיות קשה בין זדון חבלני להירואיות קהילתית.

די, חאליק, תנו להנות.

תנו לפרק קרטון פופקורן עם זירו גדול. תנו למלוח למלוך, תנו למתוק להמתיק ובעיקר אל תגעו באשליה על שילוב דיאטתי שנחווה לרגעים כמו אשליית החיים עצמם.
בואו נדבר על הפסיכולוגיה של "מחוות המוהאהאהא", אות הקין של נבלים אידיאולוגיים מהדור הקודם, שהחלק הראשוני בנפש שלנו מתגעגע אליהם עד מאוד.

 

צחוקו של הנבל

צחוק הוא סיגנל מאוד חברתי. יש לו תפקיד בין-אישי חשוב ומקדם תקשורת. כשאנחנו פוגשים חיוך חושף שיניים מתעוררת בנו קרבה, רכינה קדימה, עניין ואמפתיה. צחוק עושה לנו טוב בנשמה וגם בגוף.

 

אבל 'צחוק המוהאהאהא' של הנבלים בא ישירות מהשאול. הוא אינו מותיר מקום לספקות:

זהו צחוק מרושע, סדיסטי, מתנשא ואכזרי, שמזוהה מיידית וחד-משמעית עם משאלות זדוניות בעלות כיוון כוחני ונרקיסיסטי ברור. הצוחק אינו מסתפק בניצחון תכליתי נקודתי. הוא שואף להביס, להשפיל ולשאוב עד תום את שארית כוחותיו המנטליים של היריב. צופים, בעיקר ילדים צעירים, מייחסים לצחוקו של הנבל סיכון קיומי ממשי, שבכוחו לערער את מעקה המוסר האנושי הגלובלי עליו הם נשענים. הסיטואציה אינה מציעה רק זכות לשנוא את הנבל, גם הזמנה למחאה אזרחית קמאית יש בה.

 

'צחוק המוהאהאהא' הוא נטול שליטה. ככל שהוא גובר, מגעייה אחת לבאה, הוא נתפס יותר כדחף פרוורטי ופחות כביטוי רגשי.

יש בצחוק הזה תוקפנות מזוקקת שמשויכת לאיזורי טאבו נפשיים, יש בו צרות עין משוחררת, שמחה מתפרצת לאיד, שריטה פנימית שרובצת בקרקעית הפסיכה של כל אחד מאיתנו, כל כך מצונזרת שאפילו ההרהור בקיומה מעורר אשמה, בושה וחרדה.  

 

גם בחיים הנורמטיביים קיימים מפגשים עם צחוק בלתי נשלט, בעיקר בסיטואציות שאינו מותאם בהן, כמו פרץ צחוק של תלמיד ברחבת בית הספר בעיצומו של טקס זיכרון ממלכתי, או צחוקה של סטודנטית שאינה מצליחה להתאפק באודיטוריום עמוס משתתפים.

אלא שבניגוד לפרשנות המופלאה שאנו מעניקים ל'צחוק המוהאהאהא', הנטיה שלנו היא לפרש סיטואציות נורמטיביות כאלו בסלחנות יחסית. גם כאשר הן קיצוניות, כרוניות, או מתריסות, נעדיף הסבר פסיכולוגי על כוונת רוע זדונית.

וכן, אפילו אי-שפיות זמנית מתיישבת לנו כהסבר נוח יותר מרוע טהור ומגונה.

 

צחוק הנבל בסרטי הקולנוע מאפשר לכולנו הפוגה קטרטית רגעית מעולו של ריפוד נפשי מגונן בו אנו מתעטפים, לעיתים עד כדי מחנק, בתוך בועת התרבות ובחסות חליפת הציוויליזציה שתפרנו לעצמנו.

 

'צחוק המוהאהאהא' מקנה לנו מגע לא מסוכן עם מרחב פנימי מורבידי, שברוח התקופה קשה לנו להשליכו אפילו על זרים, קל וחומר על מכרים.

 

 

ההשראה מתוך:

 

Jens Kjeldgaard‐Christiansen (2017). The Bad Breaks of Walter White: An Evolutionary Perspective on the Fictional Antihero.

Evolutionary Studies in Imaginative Culture

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיתן טמיר