הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
על הלהבה
יש בעולם שתי להבות. להבה לבנה. אש קרה של מגנזיום בוער. לבדו. לעצמו. אינה מחממת ואינה לוחכת. יפה ומהפנטת ומקסימה ושובה את רואיה. מביטים בה כמו במעשה כישוף, אבל מורחקים ממנה מפאת עינה הלבנה המסמאת הבוחנת בקור את מעשינו. זוהי האש של התלמיד החכם, האקדמאי. הלומד לעצמו וכותב לעצמו וקורא לעצמו. שאינו מערב רגש בכתיבתו ובוחן את העולם רק מתוך שכלו הישר העיוור לרגש, ואינו אוהב את העולם ואינו אוהב בעולם, רק את אש הלובן החוקרת של עצמו.
ויש בעולם גם אש אדומה, צהובה. זוהי אש החיים, האש שממנה עשויה האהבה, האש שממנה עשויות משפחות וילדים. זוהי האש של האדם, שחי את העולם וחי בעולם וחי בשביל העולם. זו האש שמחממת ומאירה ומאירה פנים למסתכלים בה. זו האש שיש בה רגש וחמלה וחיבה ואהבה והמתרפק עליה, יש שהוא מוצא בה את האם שהיתה לו ואת האם שלא היתה לו. יש שהוא מוצא בה את האהבה ואת הבית, יש שהוא יוצר ממנה משפחה. זו האש של האדם היוצר. והוא יוצר ממנה עולם. עולם של היצר ועולם של היצירה. עולם של הקיום האנושי ועולם של האמנות והספרות והשירה.
(קטע מתוך רומן בשלבי כתיבה)
קטע אחר מהרומן פורסם כאן בפוסט: על הצלילות
אוהבת את הקטע מתוך הספר שאחכה לו בשמחה
שנה טובה לך מיכה
איש אשכולות שאינו חדל להפתיע
יפה! שנה טובה.
תודה רבה על התגובות. שנה טובה
קטע מקסים !
מבחין היטב בין האיש החי באוליפוס לבין זה המתפלש בחיים האמיתיים
המשך להצליח!
מיכה היקר,
יופי שך רעיון וכתיבה. התלהבתי מהלהבות 🙂
אני "בוערת" מסקרנות לקרוא את ההמשך…..
שנה טובה לך ולבני משפחתך.
מיכל
תודה לך מיכל.
אני יורד לערבה לכתוב.
wish me luck
שנה טובה גם לך ולמשפחה
אוהוו מיכה
זה קטע מקסים פותח את הלב ויוצר חמלה כשלעצמו.
קראתי שוב ושוב ושוב ומאוד אהבתי
תודה
תודה משה. איזה כיף לשמוע תגובות. תקרא את על הצלילות, אני אוהב אותו אפילו יותר.
אני מוצאת סגנון הכתיבה הזה מרתק ומעניין ושואב אליו.
עם זאת, התוכן כאן קצת דיכוטומי בעיניי וקצת צרם לי,
בעיקר העניין עם האקדמאי ה"חכם" שלדבריך לומד וקורא רק בשביל עצמו (??)ולא אוהב בעולם ולא את העולם (??)
בכל כך הרבה מקרים, ההיפך הוא הנכון .. שלי אישית זה צורם, גם אם מדובר רק באלגוריה.
(ואני לא כותבת את זה כאקדמאית דהלהשמאטה, יש לי רק תואר אחד מחורבן :))
הי רונית
זוהי כמובן אלגוריה, הנאמרת מתוך פיה של אחת הדמויות בספר. את לא חייבת להסכים זה לגמרי, למרות שאני חושב שאפשר להסכים עם זה כמנעד הנע ביניהן. מעטים נמצאים לגמרי בקצה של כל מנעד. היית אומר שניתן שיש אנשים שיש להם אש לבנה יותר ואחרים שאישם אדומה צהובה יותר.
האמת היא…
שלא מסכימה,
גם לא כאלגוריה וגם לא כדוגמא לקצוות.
איש אקדמיה כמייצג אחד שפועל רק בשביל עצמו ולא אוהב בעולם ולא אוהב את העולם ?
ומי בקצה השני? האמן ?
יש המון המון מדענים והם לא המיעוט שפועלים מתוך אהבה גדולה בעולם ואל העולם, ולמען העולם אפילו,
ממש לא פחות מאנשים שעוסקים בתחומים שנחשבים לכאורה יותר רגשיים עאלק.
(בעיניי וממה שראיתי עד היום: יותר).
לי אישית זה צרם, זה לא אומר שגם לאחרים.
לרונית
אני ממש שמח, שאת לא מסכימה ובכך מסייעת לי לחדד את הדיון. לאמנים לעיתים יש אש אקדמית לבנה והעיסוק שלהם הוא לשם עצמם. העיסוק אינו קובע את הלהבה. יש אקדמאים עם אש אדומה ויש עם לבנה. זה לא מחייב החלוקה הזו. ועדיין אני מאייך (מאפיין) את הלהבות לפי שני הסוגים והמקצועות התואמים מהצד הקלאסי, השגור שלהם. ושוב, את לא חייבת להסכים אתי.
תודה, נשמה.
אני שמחה לשמוע שאתה לא מחלק דיכוטומית.
אני אחת שאוהבת דיוק, בהגדרות,
ואולי אני לא אוהבת גישות "קלאסיות", מה זה משנה ?
ייתכן שיהיו עוד כמה מופרעים שיפריעו להם השורות הללו,
אז טוב שכאן תהיה לך הכנה.