הבלוג של מיכה שמחון צלם אמן מורה מרצה פמיניסט נשוי ואוהב אבא לאימרי ועלמא מזרחי חברתי עצבני חייכני רגיש רוקר בנשמה בשלן
אני מתבונן בשני פלאי הבריאה שמזרעי יולדו ובא לי לטפס לראש ההר הכי גבוה ולצרוח מאושר לעולם: יש לי שני ילדים. יש לי משפחה. אני אבא לשניים.
ככה, בגילי המופלג, כשכבר היה נראה כי אהבתי הרבה לילדים תובע כלפי ילדים של אחרים בלבד, פתאום אני מוצא את עצמי אב לשניים. לא ייאמן.
בגיל 18 כשהלכתי לנח"ל והגעתי לבית אלפא בשל"ת הראשון ושאלו אותי במה אני רוצה לעבוד, עניתי, ללא היסוס: בגן הילדים. הציפיה החברתית הנכזבת שאענה משהו גברי יותר כמו: פלחה, מדגה או מינימום מטעים, או זיתים, שלחה אלי מידית את המדריכה של הגרעין שהיתה, איך לא – פסיכולוגית, לשיחה של שעתיים שבה היתה אמורה לבחון את שפיותי. צעיר בשלהי גיל ההתבגרות לא אמור לרצות לעבוד עם ילדים, אלא עם צומח, דוממים או חיות. טיפול בילדים זה ענין נשי, כמובן. ומכאן שאני פדופיל מסוכן וראוי לאבחן אותי. לאחר שעתיים הודיעה לי עמליה כי היא תבדוק את האפשרות. ובאמת בארבעת החודשים הבאים עבדתי בגן ילדים. נהייתי סלבריטי פמיניסטי ברמה קיבוצית… כשהגעתי לגשור שלוש שנים אחרי זה לשל"ת האחרון כבר נתנו לי לעבוד בגן הילדים מבלי לשלוח אותי לפסיכיאטר…
כשפרופ' בלהה שגב ז"ל, בת הגרעין שלי, פגשה אותי בתחנה המרכזית בירושלים לפני כשש שנים היא שאלה אותי בעיניה הנוצצות: כמה ילדים יש לך? ואני עניתי מתוך דוק הייאוש הרווקי המתמשך בעיני: אין לי ילדים. היא לא האמינה ושאלה איך זה יכול להיות ואני עניתי שלא מצאתי את האישה המתאימה. חודשים ספורים אחרי זה כבר סיגלית הבליחה בחיי כמו שביט ומאז הדוק נפל מעיני. והנה פתאום אני מוצא את עצמי אב לשני ילדים, ממש ברגע האחרון, כמעט לעת זקנה. (אני כבר בן 46). ועכשיו בלהה איננה. נפטרה כלכך מוקדם מסרטן, האשה היקרה הזו, אחת הפנינים המבהיקות ביותר, אשה, שמהחום שבעיניה ניתן לחמם את ההומלסים כולם. ואני לא יכול להגיד לה: בלהה, אני אבא. איך אני מאושר. אני אבא לשניים. שתי פנינים: אימרי ועלמא. והאהבה בתוכי גואה כמו גלי הים המחזרים אחר החוף בחורף.
כשאני רואה את אימרי מנשק את עלמא בפניה הקטנות ואומר בקולו המתוק: עלמא, עלמא, אני יכול לשמוע את הדוק שעוד נשאר לי בתוככי ליבי, נסדק ונשבר.
כנראה שזה מאוחר מידי רק כשבפנים הדוק חוסם את הלב ומונע ממנו לאהוב.
היי מיכה
הדרך שאתה כותב, והחיפוש למה שאתה מתכוון מובנים לי, פחות מובן להיות אבא… ועוד לשתיים, ועוד עם אישה שאתה אוהב
זה פשוט לא מובן…
זה נס
בילהה ידעה את זה, רק היא הזכירה לך, שגם דברים לא מובנים קורים.
להתראות טובה
שתי פנינים: בן ובת. אני חושב שלמצוא אהבה זה נס. אבל זה נס שכיח. הבעיה היא לשמור על האהבה. להתאהב זה קל. לאהוב לאורך שנים זה קשה. אני מאחל לעצמי להמשיך את האהבה בזקנתי.
כל כך מרגש. מזל טוב!
כשהורות מגיעה בגיל מבוגר היא אינה מתקבלת כמובן מאליו, אלא, בדרך כלל, מוערכת מאוד, והיא אושר גדול. אשריך שזכית. הרבה בריאות, אהבה ואושר!
היי מיכה, אני מזדהה עם התחושה הזו של עולם נפתח כשילד נולד, פתאום הוא צובע את כל העולם המוכר בצבעים שמזמן שכחת שהם קיימים! ואצלך לצד האושר יש גם הכרה באושר.
אני גם מזדהה כי גדלתי במסלול דומה; אמנם אתה (כמו בלהה וכמו אחי איתי)ממחזור ע"ה ואני פ"א, אתה היית בשמו"צ ואני במחנה"ע, אבל אני זוכר שגם אצלי בשל"ת בגבת הגננת חטפה חום כשהתייצבתי יום אחד לעבודה בפעוטון להחליף מישהי שחלתה – ואחר כך זה הפך לסיפור אהבה (כשהגעתי לחטיבה, סרגה לי הגננת כובע צמר שלא אקפא בחרמון).
ואני גם מזדהה אתך כי הכרתי את בלהה, והאנושיות שלה והפתיחות והצניעות היו בעלי נוכחות חמה ואופטימית.
נשתדל להיות אנושיים גם כן
איזה צרוף נסיבות.
בלהה היתה אדם נדיר. מצד אחד פרופסורית לפיסיקת קוואנטים ומצד שני הומניסטית כל כך ואדם חם ואמפתי ואמיתי כל כך. למרות שלא הייתי בקשר איתה, מלבד אותה פגישה מקרית, אני מרגיש את אובדנה כל יום. העולם נעשה מקום פחות טוב לאחר מותה.
סחתיין. אבא שלי היה בן 46 כשנולדתי.
הקדשתי לך סיפור מיכה,
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=13378&blogID=23
הי מיכה. מזל טוב. מרגש לראות אותך מתרגש. ושמחתי לגלות שנולדת ברחוב השומר. בעלי גדל ליד. אולי אתם מכירים.
הי איריס
עברתי מרחוב השומר בגיל חצי שנה, אבל שתי הדודות שלי ובני הדודה שלי נשארו שם והייתי מבלה שם זמן רב מאד. אולי שיחקתי במחבואים עם בעלך… מה שמו?
באמת מיכה? אז זה מעניין. למה הזכרת את זה?
זה משמעותי עבורך?
בעלי הוא בן למשפחה בת שלושה בנים, יוסי, משה ויגאל. כהן. אולי באמת הכרתם.
לא משנה עכשיו. שרק תהיו מאושרים. אחלה מתנה לשנה החדשה קיבלתם.
מיכה היקר, ותרשה לי לצרף את סיגלית,
על הבוקר פתחתי את המחשב, וקראתי את דבריך. כל כך התרגשתי ודמעתי. שתהיו מאושרים ובריאים, ושהנס ימשיך יום יום ושנה שנה עד שיבה טובה.
שתמשיכו להנות מהילדים המקסימים, ליצור, לבנות ולחייך.
אוהבים אתכם
מיכה
זו הכתיבה שלך שהתגעגעתי אליה….
נשיקות וחיבוקים לילדים . הם גודלים. אכן הכי חשוב לזכור לתמיד את האהבה הראשונה הזו אליהם כשיתחילו לבעוט את דרכם לחופש. מה שלא יעשו . אתה אוהב אותם . בורכו.
מזל טוב מזל טוב
והזדהתי עם כל כך הרבה מהתחושות שתיארת
תודה לכל המגיבים. זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך אנשים מתחברים למקום הכל כך אישי שלי.
וואו מיכה!
אהבתי מאוד את הפוסט הזה.
ביטאת יפה מאוד את זה שאתה אבא לשניים ושאתה ממש מאושר מזה ואני חושב שאפשר היה לשמוע את הצרחה שלך דרך המילים.
לדעתי, זה הפוסט הכי טוב שכתבת עד היום.
חיבוק 🙂
חיבוק גם ממני 🙂
מאוד יפה ומרגש איך כתבתה אבל יותר מכל האבהות. אני בטוחה שזה עולה על כל רגש שהכרת עד כה.
זה בהחלט ממלא ומציף.
הרבה בריאות, רק בריאות ותיהנה מכל יום גדילה!
האבהות היא אושר גדול ובואי נודה: עבודה מרובה ועייפות מתמדת.
ברררררור ! שכח משינה לכמה שנים טובות!
הי מיכה, האמת שרק עכשיו התחלתי להכנס לבלוג שלך. זה מעניין גם אני תמיד רציתי לטפל בילדים ולעזור לנערות במצוקה ואנשים תמיד מסתכלים עליך כפדופיל. אבל בדרך כלל בתרבות המזרחית כמו בתרבות הערבית תפקידי מגדר הם עוד יותר דיכוטומיים, אז אם זה לא יותר מדי אישי, איך המשפחה שלך קיבלה את האופי הכביכול "נשי" שלך?
הי גדעון
מעניין ככה לעזוב את הדיכוטומיה התפקידית שלנו ולדבר על המקום האישי, אבל ככה זה כשאתה בלוגר. האישי נהיה ציבורי והציבורי אישי.
אני נחשבתי מגיל צעיר הגננת המשפחתית. כבר כשהייתי בן 10 נמשכתי לטפל בתינוקות של בני דודי הגדולים ממני ולכן כשהלכתי לעבוד בגן זה היה די טבעי עבור משפחתי הגרעינית והמורחבת שהכירה אותי כאוהב ילדים מגיל צעיר.
המשפחה שלי אמנם מזרחית, אבל מאד ותיקה בארץ וערכיה השתנו במהלך השנים כצברים בני צברים. ומעבר לכל זה אבא שלי טיפל בילדי אחי מצוין ובסבלנות מרובה. כך שאולי זה נשאר במשפחה איכשהו. אני בכלל תוהה לאחרונה אם אבא שלי לא היה בעצם סוג של פמיניסט בדרכו ולדורו.
זה מצריך פוסט נפרד.