שלמה אֲבַיּוּ: שיר ושיח משורר ומתרגם
שלמה אֲבַיּוּ
שירת מקור ושירה בתרגום כתאומות סיאמיות
לרגל השקת "תשוקה ומצוקה" של לואיס סרנודה,
הר הצופים, 4.4.11
הר הצופים, 4.4.11
.
איך מכל האפשרויות המשתלמות שבעולם חומרני-מצליחני – בחרתי להיות משורר ומתרגם? איך אדם שפוי מעולל דבר כזה לעצמו? שורשי הבעיה נעוצים בעובדה שכל דיאטות ההשמנה לא הועילו לי… החל מינקותי הקדומה הייתי ילד, והפכתי לנער, לבחור ואפילו לאיש קשיש די רזה וגפרורי, או "צִפּלוֹן" כפי שכינוני בזדון ילדי שכונתי שירדו לחיי.
אמנם מתוך הערצה למתאגרף האגדי רוקי מרציאנו, עליתי בגיל חמש עשרה, ב"הפועל" נס ציונה, לזירת אגרוף לנערים! אולם, חלומי להיות אלוף מקסים יפהפיות ומכניע בריונים במכות נוק-אאוט נהדרות…הגיע לסיומו המר והמהיר במכה חטופה באפי שהטילה אותי אל מחוץ לחבלי הזירה… המתבגר המתוסכל וחלוש השרירים שהייתי, בחר או ליתר דיוק… נאלץ להתנחם בשירים ולהיות "גיבור במלים"! ומאז ועד היום חברי היקרים, Bedside companions, הם סוללת מילונים דו-לשוניים המלווים אותי באשר אלך. במחשבה שנייה ,גם על שירתי העברית כמו על תרגומי השירה שלי, ניתן לומר ש"זאת נחמתי, נחמתי בעוניי…" להלן שיר שלי מהספר "רוקי מרציאנו, גיבור נעורי" המתעד היתקלות מוקדמת שלי, עם האתגר הקשה של העברת מסר מציביליזציה אחת לאחרת, מעולמה של לשון המקור לעולמה השונה תמיד של לשון היעד:
קוהלת בנס ציונה
.
כשחברי לכיתה מזמזו בנות/ בטיול הנוער העובד בגבעות/ וחפנו מאחור את שדי הבוסר/ במשחק תופסת אחרון לגנוב/ פירות בתוך פרדס עשו חיים.
.
אני, סקרן שקדתי אז לגלות/ (גנן רענן לעץ דעת גוסס) – איך לעזאזל הצליחו לפצח/ בלעז הלדינו אגוזי-מלים/ כ"לפיד בוז לעשתות שאנן"?
.
וחשבתי, הו! לעג יליד קנאה!/ שאני נער נבון, והם שוטים/ (שאפילו לא יכירו את איוב)/ בשטויות שאותן שלמה כינה: "ונידאד די לאס ונידאדיס"!
.
אני, קוהלת הייתי, נבון, בבלוקונים – וראו גם ראו מי הגיע נבוך יותר.
.
להלן מלים ספורות על אמנות התרגום ועל משיכתי ללואיס סרנודה האיש ושירתו… אנתולוגיה, "אגד פרחים" ביוונית, תהיה תמיד פרי שרירות לב וגחמה אישית ללא תקנה… אני רחוק מלהיות מאזוכיסט, אדרבא, אני מתרגם נהנתן, גימלאי הדוניסט שעושה רק מה שבא לו…
כוונתי המקורית היתה להכין אנתולוגיה של שירת רפאל אלברטי. השם סרנודה היה איכשהו מוכר לי אך לא הזדמן לי לקרוא שיר משלו… אולם, מהר מאוד הרגשתי שהמוזיקה היפה העולה מן "הימאי ביבשה",Marinero en Tierra או, במלים אחרות, החן הכובש של ספריו הראשונים של אלברטי, הולך ונמהל ביותר מדי פוליטיקה שקיבתי אינה מעכלת. התייעצתי עם חברי הטוב ז'ואן מרגריט. דברי תשובתו מעידים על היותו לא רק משורר משכמו ומעלה כי אם גם אינטלקטואל מבריק: "אלברטי ולורקה בנו הרבה על קסמה המוזיקלי של הלשון הספרדית, יסוד שייפגע הרבה במעברו לעברית כבדת הראש ועמוסת המסורת הדתית. לואיס סרנודה ההגותי-הוידויי, "יעבור" טוב יותר ללשונך – נסה אותו!" האיש צדק, זנחתי את אלברטי לאנחות, והתאהבתי בסרנודה מן השיר הראשון שקראתי…
לעניות דעתי אין אפשרות לתרגם יצירה מבלי שהמתרגם יצליח לבנות לעצמו ולקוראיו – אינטרפרטציה סבירה, דהיינו פירוש רש"י אישי שמילות השיר המקורי "סובלות" אותו. עוד דבר חשוב: לכל לשון יש לא רק "גוף ונשמה" כי אם גם "תמונת עולם",ייחודית משלה, Cosmovisiòn. דרך משל, אם הלדינו מעדיפה במקום המילה "סייגו", עיוור, לומר: "סאקאט די לה ויסטה, נו סי לו דיגו פור מאל" (" במחילה ממנו! ראייתו לקויה…"), ובמקום "קולברה", נחש, לכנותו "מַדְרֶה דֵּי קָאזָה" ("אֵם הבית", ואת ה"קרבון" השחור, כלומר את הפֶחם לכנות "בְּלַנְקֶטֶה" ("הלבַנְבן!") – אין כאן עוני לשוני, חלילה, כי אם משהו רחוק מזה! אבותי, דובריה של שפה זו, נזהרו מאוד שלא לפגוע בכבודם של בני אנוש באשר הם, בכבוד בעלי החיים ואפילו גילו התחשבות ברגשותיהם של העץ ושל האבן. לפנינו, אם כן, יקום אנימיסטי קסום המאוכלס ישויות וכוחות מיתו-מאגיים, שצַבָּר מצוי בקיבוצי המתבטא בעברית גמדה ומכוערת של "חבל על הזמן/סבבה ואיזה קטע!" רחוק שנות אור מעולמה של הלדינו, כמרחק הניאנדרטאלי מן ההומו-סאפיינס! כמשורר המתרגם, לצד הספרדית, גם שירה קאטאלאנית, תורכית ועות'מאנית, אני מבטיח לכם שעולמן זר ורחוק מן העברית ומכתיב גישה ייחודית ושונה בפרקטיקה התרגומית.
.
אמנות השירה ואמנות התרגום, אינן חייבות לי דבר, אדרבא, אני חייב להן את טעם חיי ותכליתם. למרות שלא הצלחתי להיות שמן או אלוף אגרוף – בסך הכול, הריני מעריך את עצמי כבר-מזל שהצליח, למרות המכשולים, לחיות הרחק מן ההמון הסוער וליצור אמנות על פי דרכו! כבוד גדול נפל בחלקי כבר בהתחלה – שכן, מי ש"גילה אותי" כמשורר וכמתרגם ועזר לי ב 1973 לפרסם את "עשב על הסף", ספר שירַי הראשון, היה לא אחר מ-א.ד.שפיר המנוח, מתרגם ועורך אגדי משיירי חבורתו של אלתרמן, אחד מל"ו הצדיקים של הספרות העברית, וזו היתה עצתו המפורשת: "שלמה, לא חשוב מאיזו שפה אתה מתרגם! חשוב שהתוצאה תהיה שיר עברי!".
.
לטוב ולמוטב, אני משורר המנסה להבין את החיים ואת העולם על ידי "תרגומם" לשירים. איני סומך על דיסציפלינות שאינן מעולם האמנות, שהרי גם שירה במקור, אף היא "תרגום", כשם ששירה בתרגום אף היא אמנות יוצרת, נועזת ואישית! בקיצור, מדובר בזוג תאומות סיאמיות, שאין להפרידן בלי להרוג את האחת או את השתיים! גונב לאוזני שיש לא מעט תיאוריות אחרות המעדיפות, למשל, דיוק לשוני מילוני, כולל העברת המטריקה, החריזה ואפילו המוזיקליות של לשון המקור אל שפת היעד.
שמעתי עליהן ולא נפלתי מהכיסא מעוצם ההתרשמות!
אמנות השירה ואמנות התרגום, אינן חייבות לי דבר, אדרבא, אני חייב להן את טעם חיי ותכליתם. למרות שלא הצלחתי להיות שמן או אלוף אגרוף – בסך הכול, הריני מעריך את עצמי כבר-מזל שהצליח, למרות המכשולים, לחיות הרחק מן ההמון הסוער וליצור אמנות על פי דרכו! כבוד גדול נפל בחלקי כבר בהתחלה – שכן, מי ש"גילה אותי" כמשורר וכמתרגם ועזר לי ב 1973 לפרסם את "עשב על הסף", ספר שירַי הראשון, היה לא אחר מ-א.ד.שפיר המנוח, מתרגם ועורך אגדי משיירי חבורתו של אלתרמן, אחד מל"ו הצדיקים של הספרות העברית, וזו היתה עצתו המפורשת: "שלמה, לא חשוב מאיזו שפה אתה מתרגם! חשוב שהתוצאה תהיה שיר עברי!".
.
לטוב ולמוטב, אני משורר המנסה להבין את החיים ואת העולם על ידי "תרגומם" לשירים. איני סומך על דיסציפלינות שאינן מעולם האמנות, שהרי גם שירה במקור, אף היא "תרגום", כשם ששירה בתרגום אף היא אמנות יוצרת, נועזת ואישית! בקיצור, מדובר בזוג תאומות סיאמיות, שאין להפרידן בלי להרוג את האחת או את השתיים! גונב לאוזני שיש לא מעט תיאוריות אחרות המעדיפות, למשל, דיוק לשוני מילוני, כולל העברת המטריקה, החריזה ואפילו המוזיקליות של לשון המקור אל שפת היעד.
שמעתי עליהן ולא נפלתי מהכיסא מעוצם ההתרשמות!
קהל היעד של שירתי העברית כמו גם של תרגומיי לעברית – הוא קודם כול אני עצמי, ואחר כך, אוהבי השירה הטובה החיים את העולם דרך העברית. כשאני
מופיע בפני דוברי עברית בארץ ופה ושם בפני דוברי ספרדית בספרד ובלטינו אמריקה – משימתי היא לכפות את עצמי, To impose myself, לכבוש את הקהל בלשונו הוא! אם איני מתלהב מן השיר שאני משמיע מעל הבמה – הקהל אינו טיפש, הוא לא יזדהה אתי, הוא לא יאהב את השיר… ואם אוסיף חטא על פשע ואגמגם ש"ביידיש זה מצלצל יותר טוב", אין לי ספק שישליכוני בחרפה מזירת האגרוף, שהרי השירה – כמוה כג'ודו, אגרוף או קאראטה – היא עוד אחת מ"אמנויות הלחימה" האצילות.לא מזמן פתחתי בביתי את "קבוצת שיר ושיח", Poesìa y Reflecciòn"" , קבוצת אמנים ואקדמאים המאמינים בשירה לא רק כ"אורח חיים" כי אם גם כ"יורה דעה", דהיינו דיסציפלינה המנחה את האדם ומעצבת את אופיו.
אסיים בקריאת שיר של לואיס סרנודה שכתב לסביליה, עיר הולדתו השנואה והאהובה, חשים בו בעליל כיצד משורר גולה, פגוע ומסוכסך, שכתב שירים בגנות עירו ושמר טינה לבני אנדלוסיה – מצליח הודות לשירה התיראפויטית והמעדנת להגיע לפיוס מרנין לב ולאהבה מתרפקת:
.
אביב ישן נושן (Primavera Vieja)
.
עכשיו, תחת שמי ערבית סגולה/ כשהמגנוליה בפריחה ומסובלת טל,/ לעבור באותן סמטאות, בעלות הסהר / באוויר, כמוהו כחלום בהקיץ.
.
הרקיע ותלונתו ימריצו סנוניות לדאות/ בלהקות, ובאחת המזרקות המים,/ בקול אדמה עמוק, ימשיכו לתנות סיפורם,/ ואחר-כך שמיים וארץ יישארו שקטים.
.
בפינת חצרו של מנזר, עזוב לנפשך,/ מצח שעון בכף יד, רוח רפאים השב/ לעיר הולדתו, תבכה בחשבך כמה / יפים היו החיים ואיך נקפו לשווא.
#
.
אביב ישן נושן (Primavera Vieja)
.
עכשיו, תחת שמי ערבית סגולה/ כשהמגנוליה בפריחה ומסובלת טל,/ לעבור באותן סמטאות, בעלות הסהר / באוויר, כמוהו כחלום בהקיץ.
.
הרקיע ותלונתו ימריצו סנוניות לדאות/ בלהקות, ובאחת המזרקות המים,/ בקול אדמה עמוק, ימשיכו לתנות סיפורם,/ ואחר-כך שמיים וארץ יישארו שקטים.
.
בפינת חצרו של מנזר, עזוב לנפשך,/ מצח שעון בכף יד, רוח רפאים השב/ לעיר הולדתו, תבכה בחשבך כמה / יפים היו החיים ואיך נקפו לשווא.
#
הי שלמה, נושא שמעניין אותי מאוד, אקרא ואתעמק בו אבל אם הבנתי נכון, בסוף הפוסט הבטחת שיר של לואיס סרנודה:)
סיגל היקרה
.
ראשית לכול – תודה על התגובה החמה. הנושא של אמנות התרגום או התיאוריות על מעשה התרגום נלמד באוניברסיטאות, אם כי אני מאמין שהלימודים העיוניים לא בהכרח יולידו מתרגם או מתרגמת – אלא אם כן הם אמנים בלאו הכי. את צודקת שלא כללתי את השיר העברי-המקורי הנזכר בראשית דברי ואת המתורגם בסוף רשימתי- כוונתי לקרוא אותם בהשקה עצמה. אנסה לתקן את המעוות גם בבלוג עצמו.
בידידות – שלמה אביו