אחוז בקולמוס כותב
על "אנסה הקולמוס ואראה" של צדוק עלון, 'עמדה', 2012 / ארלט מינצר
קראתי השבוע בספר השירים "אנסה הקולמוס ואראה" ונהניתי מאד; מהעטיפה היפה על שני צדדיה, מההקדשה "לארבעתכן" ומהתכנים. הספר עשיר ביופי, באהבה, בחכמת חיים, בחסד ובמרחב הגותי.
הכתיבה משתבחת בצניעות – "בְּבוֹאִי לִכְתֹּב שִׁיר / אֲנִי נַעֲנֶה לְבַקָּשָׁתוֹ / לְרַכֵּז סְבִיבוֹ מִן הַמֶּרְחָב אֶת הַתַּמְצִית / … / וְאֵינִי נַעֲנֶה לִתְבִיעָתוֹ / לְהִתְפָּאֵר בִּלְבוּשׁוֹ"; "כֻּלִּי / כְּלִי / כָּלוּא / בִּכְלִי / כְּתִיבָה". הצניעות מלווה ברוחב מחשבתי ורוחני – "אֵין לִי אֶלָּא / דָּלֶת אַמּוֹת / … / עִמָּן אֲנִי / הֹוֶה / וְעִמָּן אֲנִי / גּוֹבֵר עַל / גְּבוּלוֹת עוֹלָמִי" – וגם ברוחב לב כלפי אדם וכל חי: יונים, כלבים, שכן בודד ולנו הקוראים – "חָפַנְתִּי בְּיָדִי גַּרְגְּרֵי תִּירָס/ … / הוֹשַׁטְתִּי אוֹתָהּ לְפָנַי / וְאַחַר כָּךְ פָּרַשְׂתִּי אוֹתָהּ לִרְוָחָה / וְהִנַּחְתִּי לַיּוֹנִים / שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאַיִן הֵן בָּאוֹת / לִבְרֹר לְעַצְמָן // בַּלַּיְלָה חָפַנְתִּי אֶת עֵטִי / וְאַחַר כָּךְ פָּרַשְׂתִּי אֶת כַּף יָדִי לִרְוָחָה", וזאת, לפי פירושי, במטרה להעניק עונג וריגוש לקוראים. כך גם כ"נהג אוטובוס" ה"נוֹגֵן לָהֶם בַּהֶגֶה נְעִימָה רַכָּה / לְבַל תּוּפַר מַנְגִּינַת הַיְקוּם שֶׁבְּתוֹכָם".
השירים על אמא ואבא נפלאים, רוויים בחום-לב, בעדינות ובתועפות אהבה. ניכר שגידלו את הבן באהבה ובחכמה, ובזכותם נהיה מי ומה שהינו – "אָבִי אָמַר לִי לַעֲקֹף / סְלָעִים שֶׁיַּעַמְדוּ בְּדַרְכִּי / מִימִינָם אוֹ מִשְּׂמֹאלָם"; "אֲנִי זוֹכֶה לְרֶגַע שׁוּב לִהְיוֹת / תַּחַת כִּפַּת יָדָיו שֶׁל אָבִי עַל רֹאשִׁי הֶחָשׂוּף / בְּבָרְכוֹ אוֹתִי יְבָרֶכְךָ אֱלֹהִים"; קֶרֶן אַחַת מִיַּלְדוּתִי / מְלַוָּה אוֹתִי בְּדַרְכִּי / וּמְאִירָה לִי אֶת מַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ כֻּלָּהּ / עַד שֶׁמְּאִירָה הִיא עַתָּה בְּאוֹר יְקָרוֹת / אֶת פָּנֶיהָ שֶׁל אִמִּי"; "עַתָּה אִמִּי / כָּמוֹהָ כַּחַמָּה הַשּׁוֹקַעַת / … / פּוֹנָה לְדַרְכָּהּ / לְאַחַר שֶׁהֵאִירָה אֶת הַיּוֹם".
גם האהבה עם אשת החיק נוכחת בספר. מדמה אותה בדימוי מקורי של סדרה מתמטית: "סִדְרָה מִתְכַּנֶּסֶת בַּמּוּבָן הָרָחָב / הִיא סִדְרָה מִתְבַּדֶּרֶת לְאֵין סוֹף // כְּמוֹ שְׂעָרֵךְ הַמִּתְבַּדֵּר / בְּסִדְרַת חַיַּי". בהמשך מעמיק התיאור והופך לאישי יותר: "אִשָּׁה אֵשֶׁת / אֵשֶׁת אֵשֶׁת / אֵשֶׁת חֵיק אֵשֶׁת חֵיק / אֵשֶׁת חֵיקִי // פַּעַם בְּחֵיקִי / פַּעַם בְּחֵיקָהּ / פַּעַם עַל בִּטְנִי / וּפַעַם עַל בִּטְנָהּ // פַּעַם לְנִכְחִי / וּפַעַם לְנִכְחָה". כה יפה האהבה הכורכת גוף ונפש יחדיו.
אני מתרשמת שהשירה של צדוק עלון, בניגוד למשוררים רבים, נובעת מאהבה ומרווייה ולא מפצע: "כָּךְ הִיא אַהֲבָתִי / וְכוֹסִי רְוָיָה".
האהבה אינה פוסחת גם על הכלבה. הנה שיר יפה שממנו משתמעת שאהבת הכלבה הדדית:
חישובים
כַּלְבָּתִי אֵינָהּ מְחַשֶּׁבֶת חִשּׁוּבִים
כְּשֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ
הִיא אֵינָהּ מְחַשֶּׁבֶת שֶׁאֶחֱזֹר
כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֵר
הִיא אֵינָהּ זוֹכֶרֶת שֶׁהָלַכְתִּי
אֲבָל הִיא מְצַפָּה
שירתו נוגעת גם בהגות פילוסופית: "הִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב / כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁהַמִּלִּים יַסְתִּירוּ מִמֶּנִּי / שֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי // עַתָּה אֲנִי כּוֹתֵב כְּדֵי לִהְיוֹת מַה שֶּׁהִנְנִי", ואינה חפה מתסכולים. הנה שיר המביע אותם בדרך יפה ביותר:
אוזלה
אֲנִי נִשְׁעָן עַל עֵטִי
הָאָחוּז בְּיָדִי
הַנְּיָר הֶחָלָק פָּרוּשׂ לְפָנַי
וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם נוֹתָרִים מֵעָל.
אָזְלַת יָד.
למרות תסכולי כתיבה, שאין כותב שלא התנסה בהם, המבט בחיים ובמהלכו של העולם, אופטימי ורך: "הַיָּם בָּא אֶל הַחוֹף / לָדַעַת אוֹתוֹ, לְכַסּוֹתוֹ, / בִּמְסִירוּת, בְּגַל אַחַר גַּל, / בְּהָלוֹךְ וָשׁוֹב, / לְלֹא לֵאוּת / וּבְלִטּוּף הוֹלֵךְ וְחוֹזֵר / …/ מַה טּוֹב הַיָּם / וּמַה טֹּבוּ גַּלָּיו / מַה טּוֹב הַחוֹף / וּמַה טּוֹב הַשַּׁעַר / מַה טּוֹב הַמַּעֲשֶׂה / וּמַה טּוֹב הַמָּקוֹם".
גם הגות קיומית נוכחת בספר. מצד אחד, קבלת החיים כפי שהם שלמה –
רגע
הִשְׁתָּאֵיתִי עַל הָרֶגַע
לְלֹא צִפִּיָּה לְבוֹאוֹ שֶׁל הַבָּא
וּלְלֹא צַעַר עַל זֶה שֶׁחָלַף.
רֶגַע אֶחָד.
ומצד שני, המבט בזמן החולף מלווה בפיכחון ובקורטוב עצב. בשיר "אני רוצה לעשות סדר בדברים שלי כדי להתחיל מהתחלה" נאמר: "שֶׁעֶצֶב גָּדוֹל טָמוּן בָּרָצוֹן לַעֲשׂוֹת סֵדֶר / … / מָתַי אֶעֱשֶׂה סֵדֶר בַּדְּבָרִים שֶׁלִּי / אִם בְּכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי מַתְחִיל / אֲנִי חוֹשֵׁב, / הַכֹּל נוֹעַד לְהִשָּׁבֵר וְלֶאֱבֹד, / לְהִשָּׁבֵר וְלֶאֱבֹד.
גם האמפטיה לאנשים שגורלם לא שפר עליהם עלולה להוביל לתחושת עצב ובדידות: "גַּם אָדָם הַמַּרְגִּישׁ מָה אָדָם בּוֹדֵד מַרְגִּישׁ – בּוֹדֵד הוּא".
הספר מסתיים בשירך הנפלא "שלושתן" שהוא בעצם "ארבעתן" – זו המילה המסיימת את הספר ומותירה אותי נרגשת ומזדהה עם האהבה שעלון מוקף ומקיף בה את בני משפחתו ומעתיר אותה גם על סובביו. גם הקוראים חשים בה ונשכרים מחומהּ ומאורהּ.
תודה, צדוק היקר, על הזכות והעונג לקרוא בספרך.
בידידות חמה,
ארלט