אחוז בקולמוס כותב
יעקב חושב שקשה עניין הצדק, ואני שמח שאבי התיר לי את הקושי כיצד רחמן יכול להיהפך לאכזר
לפעמים אי-האמת שלובה באמת כמו שהפליז שלוב בזהב. האמת זקוקה לאי-האמת כדי שתחזק אותה, כשם שהזהב זקוק לפליז כדי שיחזק אותו. מדוע? מדוע בעשרת הדיברות לא נאמר 'לא תשקר' אלא 'לא תענה ברעך עד שקר'? מדוע לא נכלל האיסור לשקר בעשרת הדיברות?
בעשרת הדיברות לא מופיע הדיבר 'לא תשקר' מפני שכל דיבור, גם הצלול ביותר, על אודות המציאות איננו כל האמת ורק האמת, אין הוא המציאות גופא. אין הדיבור יכול להיות ביטוי לאמת בשלמותה, שכן האמת מתייחסת למציאות ולא לדיבור על אודות המציאות, וברגע שנוסף למציאות דיבור על אודותיה נפער פער בין המציאות ובין הדיבור על אודות המציאות, ומן הבחינה הזאת הדיבור על המציאות הוא שקר.
האמת חיה בשלום עם אי-האמת, חשב יעקב, האמת משלימה עם מציאות אי-האמת, שכן היא יודעת שהיא איננה יכולה בלעדיה. האמת ואי-האמת חיות בשלום זו בצד זו, ואולי מסיבה זו היה יעקב סבלן כששמע עדויות שיש בהן סתירה. לא תמיד הסתירה היא אמיתית, אבל עורכי הדין, הו, עורכי הדין, שהם חריפים, כאשר היו מזהים סתירה כזאת היו עטים עליה מיד כמוצאי שלל רב, והוא, לא היה בכוחו להבהיר להם את כל מחשבותיו בעניין, ואף על פי ששמו יצא לפניו כסבלן, לא עמדה לו סבלנותו לשמוע את טיעוניהם הצפויים והמלומדים של עורכי הדין החריפים בדבר המסקנות שיש להסיק מהימצאותם של דברים סותרים בפי העומדים לדין. (כמה פעמים ביקר את עצמו שהולך הוא שולל אחר המילים והצירופים שלהן; כמה פעמים ביקר את עצמו שאמינות הדיווח שלו, ואמינותו בכלל, נפגמת בשל התפעלותו מצירופים שבהם המילים מבליטות את עצמן יותר מאשר את מה שהן אמורות לבטא.)
קשה, חשב יעקב, קשה עניין הצדק, אבל בל אתרגש מכך שצדק מוחלט קיים בממלכה אחרת ולא בממלכת כדור הארץ. אם אסתכל בעיניים מפוכחות של שופט, אגלה כי קשה עניין הצדק כי מצבו של בן אנוש על פני הכדור הוא מיוחד, שניכר כי יצור אמצעי הוא: מצד אחד הוא אינו הכול, ומצד שני הוא אינו לא כלום; מצד אחד הוא נמצא (ולא לא-נמצא), ומצד שני מציאותו תחומה ומוגבלת; מצד אחד הוא אינו רק גוף, ומצד שני הוא אינו רק נפש; מצד אחד הוא יודע שהוא יודע, ומצד שני הוא יודע שאינו יודע הכול; יש בו צדדים רציונליים וצדדים אי-רציונליים; יש בו צדדים סופיים וצדדים אין-סופיים; מצד אחד המציאות נראית לו מקרית, ומצד שני מציאות המקריות נראית לו הכרחית; מצד אחד הוא מחפש אחר האושר וגאולת הנפש, ומצד שני דומה לו כי הללו לעולם לא יושגו. ואם כך, מדוע עלי להתייסר שהצדק גם הוא אמצעי?
אני זוכר שפעם, לפני שנים רבות, באחד משיעורי האזרחות, נלקחנו לבית המשפט, ועורך דינה של התובעת, אישה גדולת ממדים שתבעה את בעלה על שניסה לכשפה, איים על בעלה הנתבע, איש קטן ונמוך, ושאל אותו בטון מפחיד, האם אתה לא מודה שלא היית במחיצת התובעת ביום שישי אחר הצהריים ולא ניסית באמצעות נרות דולקים ותמונות לכשף את האישה הזאת, שהיא אשתך החוקית לכל דבר? ותענה לי רק בכן או בלא! הנאשם הביט בתובע, אחר כך הביט בשופט, ולבסוף ענה בתחינה, אדוני השופט, אינני יודע אם אענה כן מה הדבר אומר, ואם אענה לא מה הדבר אומר. גם אני לא יודע, ענה השופט, ולעורך דינה של התובעת אמר, ישאל כבודו את השאלה בצורה ברורה יותר, ובל ינסחה כתנאי בתוך תנאי.
דפנה מתווכחת עם בעלה ושומעים אותה אומרת, רק בבית המשפט נפתור את הבעיה. שילמנו לו מראש, והוא לא ביצע את העבודה. איננו שומעים את תגובת בעלה.
מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים, אומרת אורה. ואני שואל את עצמי כיצד ייתכן הדבר. הייתכן שאדם שהוא כה רחמן עד כדי כך שהוא מרחם על אכזרים יהפוך את עורו ויתאכזר לרחמנים?
אבי אומר שאלוהים הוא רחום וחנון ואינו יכול להתאכזר לרחמנים, אלא מאי? אם ירחם על אכזרים וייתן להם להימלט מקבלת עונשם מידי בית המשפט כי אז הם עצמם יתאכזרו לרחמנים, וזה פירוש העניין.
אני שמח שאבי התיר לי את הקושי, שכן לא יכולתי להבין כיצד רחמן יכול להיהפך לאכזר. הסברתי כל זאת לאורה, אולם היא אמרה לי, מה פה הקושי, גם אדם רחמן יכול להיות אכזר. כל הכבוד, אורה, מעודד אותה אריה.