אחוז בקולמוס כותב
חבריא,
השתתפתי ביום רביעי האחרון בפסטיבל הקובה שהתקיים במעוז ציון (מעוז הקובה…).
זה היה מפתיע ומהנה. שמחתי שהסכימו לשתפני בתחרות אף שידעתי כי הדבר נובע לאו דווקא מיכולותיי הטבחיות אלא מפאת העובדה שהצעתי קובה טבעוני (אגב, אני לא יודע האם "קובה" זה זכר או נקבה…).
כל הקובה שהכנתי נחטפו בדקות ספורות ושמחתי שרבים גילו עניין בעובדה שמדובר בקובה טבעוני; היה לי חשוב לבטא את העובדה כי טוב שאפשר בלי בשר (ובאמת, אם אפשר בלי בשר אז למה צריך שניגע בבשר מן החי?).
ועובדה מעניינת נוספת: גם אימא של אשתי השתתפה בתחרות, וכידוע לכול, אי אפשר להגיע לרמת הטעם של
הקובה שלה; הקובה שלה נחטפו בפחות זמן מאשר שלי וזכו לתשבחות אינסופיות.
ההתעסקות בהכנת הקובה ובבישולו דומה במובן מסויים להתעסקות שלנו במילים ובבניית משפטים מהן. יש תחושת שובע בראותנו את המוגמר.
בתוך שאני מתעסק עם הקובה וטועם מפעם לפעם, חשתי כי כל טעימה מלווה בתחושה מתוקה המלווה אותנו כאשר אנו מסיימים את המנה הקצובה לנו ושמים בפינו את מה שאנו יודעים שהוא הביס האחרון לארוחה זו.
ובתוך שהקובה מתהווה השתורר אצלי ההרהור הבא:
אני
אני אוהב
אני אוהב את
אני אוהב את הביס
אני אוהב את הביס האחרון
אני אוהב את הביס האחרון כי הוא מבשר
את שביעות הרצון של הנפש מהשבעת רעבונו של הגוף
שבת שלום ותיהנו מקובה (טבעוני; רק טבעוני),
צדוק
יפה לך צדוק. בעצם היית יכול לזכות בשני תארים על אותה קובה כטבעונית וכן כצמחונית. גם בשביל שלום המשפחה, תמיד טוב שהקובה של החמות תהיה הכי טובה. לא? הטעם האמיתי הוא ההרהור בסוף, טעמו נשאר עוד יותר זמן מטעם הקובה הנשטפת בטעמים שיבואו אחריה. שבת שלום
שרה,
תודה (הבעייה שהייתה לי היא לא שצריך להצהיר שהקובה של חמותי היא יותר טעימה, אלא שהייתי צריך "לברוח" מהעניין הזה שהקובה שלה היא אינה צמחונית…).
צ