בננות - בלוגים / / עמוד (מקוצר) מ"עמוד-שניים ליום" והפנייה לרשימה
אחוז בקולמוס
  • צדוק עלון

    נולדתי בירושלים ב – 1954 לאסתר וחביב עלון. אני נשוי לרונית ואב לרות, אֵסי ושירה.

עמוד (מקוצר) מ"עמוד-שניים ליום" והפנייה לרשימה

דויד מסתיר את צמחוניותו, אריה מאשימו שהוא רוצה להיות רחמן יותר מאלוהים, ואני מהרהר בשאלה כיצד ייתכן שהטבע מחייב את ההרג בעוד הנפש סולדת מכל הרג

 

      פעם תפס אותי שוטר, במרכז העיר, וסתם, בלי קשר, ובעוד אנשים חוצים את הכביש הסמוך למחוז חפצם בריצה, אמר לי, מה אני אגיד לך, כל שעה יש תאונה בארץ הזאת, אם כן, המשיך את דבריו, למה לך הסכנה הזאת? תעבוד בניין, יותר טוב, בלי סכנה, בלי תאונה, בלי שום דבר, אבל לא בנהיגה הזאת: לא אתה עושה תאונה; הוא עושה תאונה, כמו לא אתה מקלל; הוא בא פתאומי ומקלל אותך. קשה, קשה בארץ הזאת כמו… כמו… כמו… מה אני אגיד לך? כמו הליקופטר מעל הר געש.

            דויד, ששמע את סיפורי על השוטר, אומר, לא עושים כלום לגבי תאונות הדרכים, צריך לעשות, צריך לשים שוטרים בכל מקום, צריך גם להעמיד שוטרי-דמי בכל מקום. שפעם יהיו דמי ופעם יהיו אמת, ואף אחד לא יֵדע. צריך גם להתקין מתקני אזעקה על גגות המכוניות, שכשנוסעים במהירות גבוהה תפעל אזעקה, ואז הנהג ייאלץ להוריד במהירות, כי המהירות היא אם כל חטאת. צריך להקים מחסומים לפני מקומות מסוכנים ולהזהיר את הנהגים כי לפניהם אזור סכנה, ועוד ועוד.

      דויד צמחוני, אבל שלא כצמחונים רבים אחרים, שמתפארים בצמחוניותם, הוא נוהג להסתיר זאת, ורק אם מתעורר הכרח מציין זאת. למשל, לקראת ימי עיון הוא מבקש, בסתר עד כמה שאפשר, שיזמינו לו מנה צמחונית. פעם אמר לי, תראה, אני יודע שזה שאני צמחוני מעיד שמשהו בי קצת לא בסדר (הוא חושש כי אם יעריכוהו כמשונה ומוזר, הדבר יפגע בעתידו המקצועי), ואולי זה קצת נכון, הוא ממשיך, אבל זה עניין של אחוזים בודדים; במהות ובמכלול אין שום פגם. אני אמרתי לו, תראה, שפינוזה אומר כי דרך הטבע היא שהדגים הגדולים אוכלים את הדגים הקטנים, ואנחנו חלק מן הטבע ועלינו לנהוג על פי טבענו, מה גם שאתה דויד תוכל לאכול בשר כדי צורכך ולא כדי תאוותך, אז תבחן את העניין הזה שנית. והוא ענה לי, אתה והפילוסופיה שלך, ודאי שאני מבין את העניין; אולי שפינוזה פתר את הבעיה הזאת שיש סתירה בין הטבע, שמצדיק את הרג החיות למען המשך הקיום, לבין הרוח, שהיא סולדת מן ההרג, אבל אני עוד לא הצלחתי לפתור את זה, וחוץ מזה, אם אני יכול לחיות בלי בשר, מה לא טוב בזה? אתה תמיד אומר שלפי שפינוזה תכלית האדם היא להתמיד בישותו ולעשות הכול לשם כך, ואני, כדי להתמיד בישותי, אני צמחוני, ואם יגיעו מים עד נפש, ודאי שאוכל בשר ולא אתן לעצמי למות. אבל בוא נעזוב את העניין ונטפל בעניינים האלה של העבודה. וכך אנו ממשיכים בעבודתנו ובשגרה, עד שאריה מתערב ואומר לי, תראה את דויד הזה, הוא רוצה להיות רחמן יותר מאלוהים, הרי אלוהים התיר לנו את אכילת הבשר, ומה דויד רוצה? (אורה ששומעת רק את המילה אלוהים צועקת, פתאום יש לך אלוהים אתה?) חיים שומע הדברים ומתערב, אסור להיות יותר רחמן מאלוהים, זו מצווה לאכול בשר. אני מהרהר בדברים: האם אלוהים אינו מרחם על החיות? והאם הסיבה לקיומו של הסבל טמונה בעובדה שאלוהים אוהב לרחם על בריותיו? ואיך אבין אני את הפער בין הטבע, המחייב את ההרג, לבין הרוח, הסולד מכל הרג? אולי אבין זאת אם אבין כי האדם אוכל בשר כדי צורכו ולא כדי תאוותו.

      אנו ממשיכים בעבודתנו ובשגרה אבל ההתמדה בישות כפי שהיא מופיעה במשנתו של שפינוזה, כתמיד, לא חדלה להטרידני. אני חוזר ומהרהר בשפינוזה מפעם לפעם. כיצד יוכל להסביר את תופעת המתאבדים? וכיצד יסביר את מעשי האדם שנועדו במכוון להרס עצמיותו? ידעתי כי לפי שפינוזה המתאבדים ואלה הפועלים להרס עצמם – הללו למעשה אינם פועלים על דעת עצמם, אלא הם נפעלים לכך על ידי זולתם; הם למעשה לא פועלים אלא נפעלים. אבל בכל זאת, שאלתי את עצמי, מה תהיה תשובתו של שפינוזה למחשבה הפילוסופית שאדם יכול לחשוב לעצמו שאם כאן, בעולם הזה, הוא אינו יכול למצוא את הפשר לשאלת עצם המציאות על פני האפשרות שלא היה קיים דבר, כי אז אולי בעולם אחר כן יוכל למצוא תשובה לשאלה זו. מחשבה פילוסופית זו יש בה כדי להוביל אותו לרצות לעבור מעולם זה לעולם אחר, אולי שם תימצא לו התשובה. מחשבות אלה, היה שפינוזה אומר, מחלישות אותנו: הן מובילות אותנו להתבונן במציאות בעיניים של מי שנתקף חולשה מן המחשבה שאין בכוח רצונו להפוך את הדברים הלא-ברורים לדברים ברורים. עלינו להביט בדברים מתוך עוצמה הגלומה בעצם התממשותם, כך היה שפינוזה ממשיך ואומר. הרצון שלנו להתמיד בישותנו הוא עז ועצום, ובהיותו מממש ומוציא את מציאותנו מן הכוח אל הפועל, יש בו כדי ליתן מענה לשאלת עצם קיום המציאות; יש בו כדי להציג בפנינו את הדברים כברורים ביותר – כך צריך להיות ולא אחרת. התשובה נמצאת כאן ועכשיו בהתממשות עצמה, ולא בעולם אחר.

      מנשה גורם לי לפעמים תחושה כי אין לי כלים נאותים להתבונן במציאות, שכן מנשה מנבל את פיו לעתים קרובות, וגסות רוחו מעכירה את רוחי. יש לו כישרון להציג בציניות צדדים אפלים של זולתו כאילו לו עצמו אין צדדים כאלה. (הזכרתי כבר עניין זה?) רינה מחייכת עוד בטרם פותח מנשה את פיו כדי להסתיר ממנו שנפשה אינה הולכת אחר הגסויות. לא נעים לה, למסכנה, שכך הוא. (מדוע היא מחייכת לו? ומדוע היא מחייכת לכולם כל הזמן?) פעם, כשמנשה פתח בגסויותיו, הסיטה רינה את הנושא וסיפרה לי על השכנה של הוריה, גברת אשבל, שכובעיה הרחבים היו נושא לצחוק. גברת אשבל הזאת, אמרה, הייתה הרווקה היחידה בשכונה, ותמיד שאלנו אותה מדוע אינה נישאת. כשתהיו גדולות תבינו, הייתה עונה. אתה הכרת את גברת אשבל? פנתה אלי פתע בשאלה, ובלי לחכות לתשובה המשיכה, אני לא יודעת אם היא חיה או מתה, שתהיה בריאה. אם היא חיה, גברת אשבל, אז היא צריכה להיות מעל גיל מאה. אני חייבת ללכת, סליחה, מנשה, שהפסקתי אותך. אני כמובן לא הכרתי את גברת אשבל, ובעודי צוחק בלבי על דבריה של רינה, חשבתי שאף כי איני מכיר את גברת אשבל, הרי אני מכיר רבים אחרים שהיו שכנים של הורַי ואלוהים זיכה אותם באריכות ימים.

ושוב חוזר אני אל שפינוזה, ששאל את עצמו מה יתרון לנו בהימצאותנו על פני האפשרות שלא היינו נמצאים כלל וכלל. הוא ודאי שאל זאת משום שאחרי ככלות הכול אנו נמצאים ולא לא-נמצאים. תשובתו לכך הייתה כי עצם מציאותנו מבטאת יתרון, ואי-אפשר היה שיהיה אחרת, אי-אפשר היה שהיתרון לא יבוא לידי מימוש, ולכן הכרחי הוא שהמציאות תצא אל הפועל, ודווקא באופן הזה שבו יצאה אל הפועל, כי הוא האופן השלם והמושלם. מאחר שאי-אפשר שמימוש היתרון יהיה בחֶסר, הרי שהכול הכרחי, ומציאותו הייחודית של כל אחד מאיתנו ודאי הכרחית היא, ועלינו לשמוח על כך שאנו קיימים (ולא לא-קיימים), ועלינו להתמיד בישותנו ולהיות מה שאנו, מתוך הבנת העוצמה שמציאותנו, בהיותה הכרחית, מבטאת ישות נצחית ואינסופית.

      אריה אומר לי, אי-אפשר להבין את שפינוזה בכלל. מה זאת אומרת שאלוהים הוא הטבע? אם כן מה ההבדל בין הטבע לאלוהים? אני מצטט לו מזכרוני את שפינוזה שאמר כי כל אדם חש במציאותו איזה אספקט של הנצח, ואני ממשיך ואומר כי אולי ניתן לכנות את הטבע גם בשם אלוהים כי הטבע קיים ולא לא-קיים, ובאותו אופן ניתן לכנות את אלוהים גם בשם טבע, כי אלוהים מוגבל ואינו יכול להיות אחר מכפי שהוא. אריה אומר לי, תפסיק עם ההתפלספויות האלה, ותגיד לי, מתי נקבל תוספת הבראה במשכורת? 

==
אני מביא גם הפנייה לרשימתי על המשורר מולי אנצ'ל שהתאבד.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?do=blog&encr_id=7b710fc4596b25648b44472262adc013&id=3178

אני מאחל לכולנו שנמשיך להתמיד ביישותנו ובמעשי יצירתנו ושנשמע רק בשורות טובות.

 


12 תגובות

  1. צדוק יקר
    כתבת נפלא גם בבננות וגם במעריב על המשורר מולי
    כתיבתך חכמה ומאורגנת להפליא
    החכמתי והשכלתי בה
    אשאר תמיד עם הקושי לקבל את רגע הזה של הויתור
    ואסכים בהחלט עם שפינוזה
    וגם הציטוט היפה הזה אינו משכנע אותי

    ״החיזיון ביפי הבריאה, שעורר רגשות צער על החלופיות עד כדי רצון לאבד את החיים״

    זה מתוך המאמר הנפלא שכתבת על המשורר מולי בעיתון 77 והתפרסם באנרגי מעריב
    תודה

    • דוד הי,
      תודה על הקריאה והדברים היפים שכתבת.
      שיהיה בהצלחה בהשקה שבה אני שמח להשתתף.
      ד"ש — צדוק

  2. התחיל בצמחונות ונגמר (בעצם, זו לא מילה טובה בהקשר של דברי שפינוזה) בהתאבדות.
    פרשת כאן תמונת חיים, ותוך כדי כך גם למדתי דברים שלא הייתי מגיע אליהם.
    תודה

  3. קשה לי לדבר על זה. קראתי.

    • רות הי,
      גם לי הנושא קשה, אבל חשתי צורך להביאו בעיתוי הזה.
      מכל מקום, יש נחמה מטאפיזית מסויימת בהרהורים הפילוסופיים.
      תודה וד"ש — צדוק

  4. טקסט יפה פילוסופיה בראי היום יום אכן כל אחד הכרחי וחשוב בבריאה הזאת
    וביום הולדתו של מישהו מברכים אותו כך אשריך שנולדת שכן העולם לא יכול היה להתקיים בלעדיך
    אהבתי את השיחה הקטנה הנוגעת בענינים גדולים

    • חנה הי,
      תודה. כרגיל דברייך מלאי טעם.והברכה היפה מתאימה לכל אחד ב – 365 ימי ההולדת שלו בשנה.
      ד"ש — צדוק

  5. תודה צדוק. לחיי האחוזים הבודדים של מוזרות מבורכת שיש בכל אחד מאתנו.

  6. צדוק יקר
    קראתי את סיפורך מאד אהבתי כמו את שאר סיפוריך שמגלים כי הפכים הקטנים בהם אנו משתכשכים בחיי היומיום הם השאלות הגדולות שלהם.
    והכתבה על מולי אנצ'ל כתובה נהדר אבל קשה מאד .

    מצטרפת בכל לב לאיחוליך
    ובדרום מפגיזים ….!

    • ריקי הי,
      תודה. כרגיל כה טוב לקרוא (ולשמוע) את דברייך.
      הנושא הוא כאוב וקשה; הרשימה נכתבה תוך שבירת עפרונות.
      והנה שוב שקט בדרום.
      ד"ש ומקווה שנתראה בקרוב — צדוק

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לצדוק עלון