מה בין בננות ופייסבוק להורמוני כתיבת שירה

מגיל צעיר מאוד, כתיבת שירים שזורה לבלי הפרד בשגרת חיי. אין לי ספק שבלעדי זווית הראייה המכווננת למצוא במתרחש סביבי ובתוכי חומרים והשראה לכתיבת שירים הייתה התנהלות הווייתי הפנימית שונה לחלוטין מכפי שהיא. וכן, ההתכווננות הזו גם הצילה אותי לא אחת – שכן בלעדיה הייתי מצויה כל כולי בתוך אירועים לא פשוטים בלשון המעטה. כל כולי, משמע לא היה מה שיגביה אותי מהם וממש בזמן אמת. הדחף הפנימי המולד-כנראה להמריא מתוך רחש-בחש החיים,  במובן מסוים גם מנע ממני להתמזג לחלוטין עם שלל חוויותי. לא אחת דמיינתי את עצמי כאדם שחי כמעט תמיד "רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ"…

 זהו הפרדוכס הקיומי – על יתרונו וחסרונו המהותיים – שאני חווה על פי רוב.

 עוד בראשית דרכי ככותבת שירים מצאתי בכתיבה ערוץ מן החיוניים והחשובים והנקיים שיש באמתחת נפשי להתחבר ולגעת בזולת – בקורא, שהיה ברוב המקרים ולצערי אנונימי. פרסמתי משירי כילדה בעיתוני ילדים ולאחר מכן במוספי הספרות של העיתונות היומית, וכן גם בספרַי (הראשון "דקירות" – שכלל שירים בצד סיפורונים פיוטיים – ראה אור בספרית פועלים בהיותי בת עשרים ושלוש ואף זיכה אותי בפרס ורטהיים לצדו של … ש. שלום).

אך המשוב הרחב שכה כמהתי ונזקקתי לו לשם השגת תכלית הדיאלוג על גב כתובי בושש עד מאוד לבוא.

על אף שאני סבורה שנים רבות שאדם כמוני, הכותב שירה שאינה אלא "מוצר סופי" לדרך התבוננותו וחווייתו את נתיבי חייו – זכה ממילא זכייה גדולה בכך שזווית ההתבוננות, המבקשת ללכוד את לוז הקיום האנושי ובכלל, הינה חלק בלתי נפרד מנשמתו להעשירה – מקננת בי תחושה שאלמלא הנס שהביא לחיי מטע  הבננות בימיו הסוערים ולאחר מכן הפייסבוק הייתי חדלה לכתוב או ממעטת עד מאוד בכתיבה נוכח פרסום רב שנים מבלי "לחוש" די צורכי הלגיטימי בעיני והחיוני בשבילי בקיומו של נמען/קורא.

בסוף שנת 2014 יראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספר שירי השישי במספר, שייקרא "תפילת יחידה". אני מקדישה  אותו ל… כל חברי בפייסבוק. לא כתבתי למענם את מרבית שירי הספר הזה, אבל המשוב האוהב והמפרגן, החי והפועם, הגלוי וכן כן… המיידי, בהחלט החיה את בלוטות הכתיבה, הלהיט את ההורמונים הפואטיים, חימם את זווית הראייה המשוררית – ולא נתן לה לדעוך אט אט.

 אבל כאמור, ראשיתה של חווית הקהל גלוי מילות התגובה הייתה כאן במטע הזה, שכאשר הוצע לי להצטרף אליו עם הופעת ספר שירי "עירומה על גב סוס במונגוליה" ב-2010, לא שיערתי איזו תמורה נפלאה וחיונית הוא יחולל בהווייתי ככותבת שירת-חיים שאין לי מושג אם אכן לעד לא תיפסק (תמיד קיימת התחושה הזו עם כל סיום כתיבת שיר), אך אני יודעת שהיא נמשכה עוד ועוד ובעיקר אחרת מכפי שיכולתי לחזות לפני עידן הבננות והפייסבוק.

נ.ב. כתלמידה מתמדת בכיתות חיי השונות והמגוונות והמתחדשות לא אחת אפילו לבקרים גם למדתי לא להסס לפרסם מדברי השיר סמוך למועד הכתיבה, בידיעה כי אם ייכללו בספר הם עשויים לשנות את פניהם עד מאוד לאחר עריכה פואטית קפדנית.

 הזמנים השתנו עד מאוד מאז נהג משורר למלא את מגירת שולחן הכתיבה בניירות שעליהם חרט בעט נוצה את פיוטיו. את החופש הקצבי המטורף של הנגישות בין הדוברת ענת לנמעניה הקוראים הפכתי בשלוש השנים האחרונות למנוף יצירתי נפלא שאין לו תחליף.

 אני מציעה את זכייתי וממליצה על דרך ראייתי שתומצתה הבוקר לכל קוראי הפוסט הזה, השולחים ידם ונפשם מנגד לדלת אמותיה, מבעד לדלת שפותח מעשה היצירה לעולמם הפנימי.

תְּפִלַּת יְחִידָה

הָבֵא  בִּי מִלִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּשָׂר ,

דָּם, חֶרֶב אוֹ מַמְתָּק, כִּי אִם בּוּעָה

בִּקְצֵה קַשִּׁית שֶׁל יֶלֶד כָּמֵהַּ

לְמַפָּץ גָּדוֹל, לְלֹא קוֹל

יַפְרִיךְ בּוּעָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּפְרִיחַ

צְחוֹק גָּדוֹל.