מה בין יעל גרמן לבין סינדרלה… לביני… לביניכם

לא פעם, כשאני מהרהרת בנפלאות, נסתרות והפתעות דרכי הגורל – ולטובה – אני נזכרת ביעל גרמן. בעיני, היא בהחלט "סינדרלה" המודרנית. באישון ליל אחד וכמעט ממש לנגד עיני היא הפכה לנסיכה. אבל לא למען נסיך כלשהו, כי אם לטובת משרה ציבורית רמה.

 משום מה יש לי תחושה שאילו יעל גרמן הייתה קוראת את שורותי הבאות היא לא הייתה שמחה בהן ובזיכרון שהן יעלו. אז מזל שהיא לא בבננות, כי אם בממלכה שונה לחלוטין – בקרוב ממלכת הבריאות, האישה בה' הידיעה שתהיה אחראית איך נחיה בחוליינו ובאילו תנאי אנוש נלך לעולמנו אם נידרש לפני כן לשירותי הרפואה.

 כיוצרים, אנו חשים שגרעין היצירה נטמע בנו עם לידתנו – ולא משנה מתי פרץ מן הכוח אל הפועל.

 כשאני מהרהרת ביעל גרמן אני תוהה האם גם פוליטיקאי הוא זן מוּלד.

תאמינו או לא, אבל יעל גרמן התארחה בסלון ביתי "לילה" לפני שגורל חייה הפתיע לחלוטין קודם כול אותה והפך את עולמה לטובתה ובענק.

היה זה ליל חורף סגרירי כשהאישה הענוגה והענווה הזאת (כך לפחות זה היה אז…) הגיעה לביתי בחברת חברה טובה שהיתה לי אז ואשר כיהנה כמרצה באוניברסיטה. יעל גרמן הייתה אז תלמידה מעריצה של אותה מרצה. גילה של יעל היה כבר בכיר, אך תאוות ההשכלה היא שהחזירה אותה אז ולזמן קצר לחיק האוניברסיטה.

 המתאבן של אותו בילוי חברתי היה נעים ביותר. שיחת בנות מלאת חום אנושי ושירים צרפתיים הבוקעים מן הרמקולים שבסלוני. אחר כך יצאנו שלושתנו להמשך בילוי. מי שתהיה בתוך זמן קצר יד ימינה הצמודה ביותר (כך שמעתי) של ראש עיריית הרצליה הייתה באותו לילה הזוי (כך הוא נשמר אצלי בשל מה שדובר בו ואיך הכול התהפך ממנו והלאה) בעלת בר יין מפורסם ביפו.

 אז הוזמנו חברתי המרצה, יעל גרמן ואני לשתות ולסעוד גורמה באותו מקום יפואי בעל שם. כשהגענו הצטרף לשולחננו עוד מוזמן, שהתברר חיש מהר כמדחף מספר אחת של יעל – הלוא הוא יריב בן אליעזר, נכדו של דוד בן גוריון.

 עכשיו מגיעה הפואנטה המדהימה (ולו בעיני) של הסיפור המדהים הזה מהחיים (של יעל כמובן). הימים אז היו ימי הבחירות לראשות עיריית הרצליה. מי שכיהן עד אז במשך שנים בראשה של העיר השוכנת לחוף ימים ומעדני יכטות ומלונות פאר היה אלי לנדאו – אישיות כוחנית לעילא. עד היום זכור לי היטב איך כל הערב סביב המנות האנינות והשתייה כיד החברה הטובה-טובה של יעל נסבה השיחה סביב השולחן על שאלה אחת –  או בעצם תהייה שיעל גרמן העלתה. האם בכלל יש טעם בהגשת מועמדותה לראשות ראש העיר עם סיכויי היבחרות כה קלושים ועוד כשהמתחרה על המשרה הוא מלך מלכי הרצליה בעל השררה.

 ברוח היין הטובה על הבנות והבן המזוקן נזרקו לחלל האוויר הצעות ורעיונות לא מהפכניים במיוחד (סטיקרים וכאלה)  איך לתת ולו סיכוי מה ליעל הצנועה בנשים להצדיק ולו את עצם מועמדותה. יש להודות כי האישיות עם הכי הרבה ניסיון פוליטי סביב השולחן היה הנכד של מנהיג האומה הראשון ומן הדגולים שבכולם – בי.ג'י.

 אין לי ספק – וזו המחשבה שמרעישה אותי בכל פעם מחדש – שהאדם האחרון סביב השולחן שתיאר לעצמו את המהפך שהחיים האלה עשויים לצפון בלי דעת ממש הייתה הזוכה הגדולה יעל גרמן. מאישה אלמונית לחלוטין, שאינה מאמינה כלל בכוחה לצעוד ולו צעד אחד במסלול החיים החדש לחלוטין שעליו עלתה זה עתה (ואולי רק הודות לנכד-של שדחף ועודד אותה) היא נהייתה "תוך שנייה" ראש העיר!

 מאז ועד היום, בכל פעם שאני רואה ושומעת את יעל גרמן בטלוויזיה אני שבה באחת אל אותו ליל בילוי שהחל בסלון ביתי. זו לא אותה אישה, אני אומרת לעצמי. ומעבר לכך אני מיד מהרהרת כפילוסופית בגרוש עד כמה באמת גדול ועצום כוחם של החיים להפתיע.

 אתמול, כשנודע לי שיעל גרמן תהיה שרת הבריאות, תהיתי אם חלילה אי פעם אדרש לחסד ולפרוטקציה האוכל להרשות לעצמי להזכיר לשרה את אפלולית-בר "נעוריה", כלכלוכית חסרת ביטחון ואמון בעצמה ובייעודה הציבורי.

 האמת, אני ממש לא בונה על זה ומאחלת לעצמי גם משום כך רוב בריאות. ולכולנו – בעיקר אופטימיות. אולי ומי ייתן וגן הפיכת חיינו לטובה ובגדול מצוי אי שם בתוככי כל אחד מאיתנו.