שלא על מנת להיפרד משוררת, סופרת ועורכת ספרים
אַל תִּצְטַעֲרִי אוֹ תֵּבוֹשִׁי
כְּשֶׁהַזִּקְנָה תִּזְקֹף רֹאשָׁה
תְּנַתֵּר אֶל רֹאשֵׁךְ
לְבִקּוּר
פִּתְאוֹם
תְּשַׁלֵּחַ אוֹתוֹת
סְמוּיִים וּגְלוּיִים
כְּהַתְרָאוֹת חַמּוֹת
לְהֵחָפֵז וְלִקְנוֹת
בְּגָדִים נוֹחִים
וּנְעִימִים
בִּמְיֻחָד
לִימֵי הַחֹרֶף
הָאֲרֻכִּים
אֲרֻכִּים
אֲרֻכִּים
בָּהֶם לֹא תּוּכְלִי עוֹד
לָצֵאת מִבֵּיתֵךְ הַדַּל
וְלִרְכֹּשׁ בִּמְחִיר מוּזָל
חֲבֵרִים חֲדָשִׁים.
האמת, זה יותר קשה ממה שחשבתי
מה חשבת אומי והאם את מתכוונת לגילוי הקושי מהתבוננות בסביבתך הקרובה? הרי את עדיין מכסימום נערה:). והאמת שלי היא שאם מתכוננים היטב זה הרבה פחות קשה. זו תחושתי. להתיידד עם שלבי החיים המשתנים – זהו המצפן שלי.
גלי החום. גלי הקור … ארוכים הימים. ארוכים. במיוחד במורד.
שיר מדכדך, במובן הטוב של המילה (כלומר הרע והנורא)
על אף שאני משוגעת על בורא עולם, לפעמים אני ממש לא מבינה את הראש שלו. אילו יכולתי לייעץ לו הייתי ממליצה בהקשרינו להתחיל את סיפורנו מהסוף להתחלה כדי לסיים עם טעם טוב.
חברים שקונים במחיר מוזל ממילא לא שווים הרבה…
ובכל זאת – שיר כואב …
לפעמים דווקא יש מציאות סוף העונה:) אבל הן אפשרויות להנאה אם יש עלינו בכל זאת בגדים חמים שנקנו מראש.
אל תשליכני לעת זקנה לא לשווא ביקש המשורר מתהילים
שיר עצוב עצוב
לרכוש חברים חדשים במחיר מוזל
איזו בדידות
א. אכן לא בכדי ביקש זאת המשורר מתהילים ועוד לפניו נתבקשנו ב"כבד את אביך ואת אמך" ובכלל כל "הטפות המוסר" הללו מעידות כי מאז ומעולם מאוים האדם בכך שישליכוהו לעת זקנה. ומכאן שטענת ההורים לדורותיהם שפעם זה היה אחרת כנראה איננה נכונה בעיקרה, כי אם נועדה לנקוף את מצפוננו וכנראה גם זאת לחינם.
ב. אשר לבדידות – לאור או לאפלת זאת לא בכדי אנו מתומרנים רוב חיינו למצוא לעצמנו את החבר האחד שלעולם לא יעזבנו – אנחנו! וכל המרבה להתחבר עם עצמו הרי זה משובח, כי אז אין בדידות. פשוט אין.
ההנחיה היא כללית ולתחושתי מחויבת נוכח התגובות. אנא לא לקרוא זאת כ"שיר אוטוביוגרפי". המשך יבוא. על החתום: ענת הצעירה לעד:)
שיר נפלא. כתוב בפשטות ומכיל בתוכו עוצמה רבה, וצער גדול ומביט לאמת ישר בפרצוף.
אם אי אפשר למגר את האמת רצוי להתיידד איתה:) והתיידדות אמיתית מחייבת זמן. לכן יפה שעה אחת קודם:)
אכסניית נוער. איזו בושה להיות כאן אדם מזקין,
אילו יכולתי הייתי נכנס לשם
ולא יוצא לעולמים.
לא נכנסתי, אבל שמעתי מבית כנסת
שירה מיואשת "חדש ימינו כקדם".
אלה חושבים על בית מקדשם ואני על גופי.
(יהודה עמיחי, שעת החסד)
תודה על שהבאת את עמיחי המפליא לעשות במילותיו בין כל הזמנים כולם בגוף אחד – גוף יחיד, גופו שאינו איתנו עוד, אבל רוחו ומילותיו תמיד איתנו כשעת חסד. כבוד לפוסט הזה.
שיר שנוצק מאמת צרופה.כמה יפב תארת אמת כואבת זו.
עפרה
מחכה לתוצרי יפן הפואטיים כ"עדות" לחיים המתחדשים בך באופן מדהים!
אני עדיין עמוק בתוך החוויה, זקוקה למרחק אסתיטי כדי לכתוב.
שלך
עפרה