שיר אחד ביום – מהיום ועד שבוע הספר העברי

רק על עצמי לספר ידעתי, אבל כל שאני מספרת על עצמי הוא ממקום פנימי עמוק, שיודע שלא רק בי הדברים אמורים. בערב הספרותי המענג שהתקיים בראשית השבוע בגלריה "הבית האדום", אני, שממעטת מאוד מאוד (כן, אודה ללא בושה) להיות מוזמנת לאירועים מעין אלה, התרשמתי מאוד משניים: עד כמה שיח בין קהל רגיש ופתוח לב ומוח לבין יוצרים שרוב יצירתם בדלת אמותיהם – עד כמה שיח שכזה יכול להפריח את כולם; והדבר השני שחוויתי – עד כמה שירתי אכן, כרצוני מלידתי ומלידתה, מדברת אל לב קוראיה, רק שבעוונותי הזנחתי מאוד את הפצתה (כי זה אולי החלק שהכי הכי קשה לי…).

בקיצור, נמאס לי לחלוטין מחולשותי ומכך ששירי לאורך שלושה עשורים משנותי סובלים מחולשות אלו ומוכרים לקהל מצומצם. אז אתמול, בפעולה "לוחמנית" נועזת ובעצם כאינסטינקט גורלי משהו, "בגדתי" ברחם-האם הווירטואלי, קרי המטע הכה יקר לי, והעליתי על קיר הפייסבוק שיר מתוך "עירומה על גב סוס במונגוליה" – השיר "אילוף" שפרסתי אי אז בבננייה. וכמו כן הבטחתי קודם כול לעצמי שלא משנה כמה לייקים אקבל, אתמיד ולא אכנע לחולשת הלב ואפרסם כל יום שיר עד שבוע הספר.

חברי וחברותי, יחסי עם הפייסבוק הם מאוד אמביוולנטיים, אבל אתמול זכיתי בחגיגה עצמית גדולה, וכן ואולי הכי חשוב בחוויית ההוכחה כי אכן אם אין אני לי מי לי. שום יחצ"ן לא ייטיב לעשות עבור היקר לנו מכול את שאנו אמורים לעשות למענו.

אז מהיום ועד שבוע הספר העברי, שמי ייתן וירווה את כולנו נחת ושמחה, אהיה "דונה פלור נשואה לשניים" – למטע האהוב וכן במקביל גם לפייסבוק. שיר ביום מתוך ספרי "עירומה על גב סוס במונגוליה" – ספר הכולל שירים חדשים בצד מיטב שירי ארבעת ספרי שקדמו לו. ספר "ישן נושן"… יצא לאור ב-2010 בקיבוץ המאוחד. ובעקבות או בזכות הכוח שהעניקו לי אתמול הלייקים, העזתי להרים טלפון למנהל ההוצאה האהוב עלי ולבקש/לדרוש שספרי זה יוצג קוממיות בשבוע הספר (אלמלא כן היו המדפים העמוסים במחסני ההוצאה ממשיכים לבכות עליו ועלי בדומייה).

תה, קפה או שוקו

כְּשֶׁאֲנִי שׁוֹטֶפֶת כֵּלִים, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת

עַל פֻּלְחַן אֱלִילִים. סְלִיחָה, עַל הַמֹּלֶךְ.

סְלִיחָה, עַל הַמֶּלֶךְ שֶׁלְּמַעֲנוֹ אֲנִי מַקְרִיבָה,

לֹא זוֹכֶרֶת בְּדִיּוּק מָה, אֲבָל מַה זֶּה חָשׁוּב

וּלְמִי אִכְפַּת מָה אֲנִי וְאִם בִּכְלָל

אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹ שׁוֹכַחַת. הָעִקָּר שֶׁהַכֵּלִים יִהְיוּ

שְׁטוּפִים וּמְנֻגָּבִים הֵיטֵב, שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ

עֲלֵיהֶם כִּתְמֵי הַמַּחְשָׁבוֹת הַשּׁוֹטְפוֹת אוֹתִי,

הִרְהוּרֵי עֲבֵרָה וּכְפִירָה שֶׁמַּכְתִּימִים אוֹתִי

בְּעֵת הַהֲדָחָה.

אֲנִי עוֹבֶדֶת אֱלִילִים מִזְּמַן קָדוּם מְאֹד,

אוּלַי עוֹד מֵרֶחֶם אִמִּי, שָׁם קִבַּלְתִּי עַל עַצְמִי

אֶת הָאֱמוּנָה הַטְּפֵלָה שֶׁהַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ

נוֹלַדְתִּי, לַעֲבֹד אוֹתוֹ יוֹם יוֹם וְלִפְעָמִים

גַּם בַּלַּיְלָה, הוּא כְּמוֹ אֱלֹהִים שֶׁהֲמוֹן מַלְאָכִים

מַקִּיפִים אוֹתוֹ, מְקַנְּאִים בּוֹ וְרוֹצִים לְהַדִּיחוֹ

תַּחְתַּי, לְפַתּוֹת אוֹתִי בְּעֵת שֶׁאֲנִי מְדִיחָה כֵּלִים

וְהוּא קוֹרֵא עִתּוֹן בְּכֻרְסָתוֹ,

וַאֲנִי שׁוֹאֶלֶת "מַה תִּשְׁתֶּה? אוּלַי תֵּה? אוּלַי קָפֶה?

אוּלַי תִּרְצֶה עוֹד שׁוֹקוֹ?"