יצחק לאור, "ספר העדר" – מחזיר עטרה ליושנה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בתחילה אחזתי בידי את הספר "ספר העדר" שעטיפתו יפהפייה בעיני (הקיבוץ המאוחד, ספר בכריכה קשה ומושקעת, 131 עמ'). זהו ספרו החדש של יצחק לאור. אחר כך במהלך השבועות האחרונים קראתי בו לאט לאט, כי קריאת שירה במיטבה היא כמו קריאה בתנ"ך. לא פחות. והתנ"ך הוא אבי אבות השירה לדורותיה. לא רק הפרקים שבהם השורות חתוכות – "שירת דבורה", "שירת הים", "קינת דוד ליהונתן"….

אחר כך חשבתי מאהבתי כי רבה לספר הזה, "ספר העדר", לכתוב כדרכי בעבר רצנזיה, ולפתע הרגשתי שלא. שכתיבת-העל-הספר פוגעת בחווייתי הפרטית, ב"רוצה בלבם לגעת", כפסוקו השירי של  נתן אלתרמן. נתן זך הוא שהדריך אותי עם שורתו "במה להמתיק ימים אם לא בשירים". אז הוספתי בדלת אמותי להמתיק את ימי בשירי לאור וגם להרהר. וזו תמצית הרהורי: רבים מאוד המשוררים העבריים בימינו, אך מעטים מאוד הם המשוררים ש"לא זכו מן ההפקר" אבל בהחלט זכו וזיכו במתת-אל וביכולת פואטית שאפשרה לשירתם להיות אבן פינה. כזו היא בעיני שירת יצחק לאור. שוב ושוב חזר בי והופיע הביטוי "מחזיר עטרה ליושנה" כניסוח המדויק ביותר לשיריו. ולמה?

 כי בראשית השירה העברית המודרנית היה נתן אלתרמן. הוא בעל העטרה, בעיני. אלתרמן שהמציא פואטיקה "גדולה מהחיים". אלתרמן של זיקוקי הדינור האוקסימורוניים. אלתרמן שגם כאשר הוא כותב שיר לאהובה, תנועותיו בשיר גדולות ועצומות – "עוד אבוא אל ספך בשפתיים כבות/ עוד אצניח אלייך ידיים/ עוד אומר לך את כל המילים הטובות/ שישנן, שישנן עדיין". הפאתוס והפומפוזיות והדרמטיות הם לבני הפואטיקה של אלתרמן. אחר כך על ציר השירה העברית מופיע נתן זך. המשורר שהחזיר את השירה אל האני הלירי, וזאת לאחר או תוך כדי שהרגיש חובה להתנער ולמרוד ב"קול הגדול" של אלתרמן. ואיך כותב זך על האהובה, כדוגמה? "כשאמרה לי נערתי לך/ ירדתי לרחוב להתהלך/ והייתי הולך ומסתבך/ מסתבך והולך/ ומסתבך".

אלתרמן הוא בא כוחו של ההלך ה"לא פרסונלי". זך הוא נציג "האדם כעץ השדה". שניהם זכו לקבוע ולסלול דרכים פואטיות בשירה העברית המודרנית.

ואליהם מצטרף בכבוד ובהדר יצחק לאור. ולו בעיני ומבלי לקרוא בספר המסות על שירתו שיצא לאור אף הוא לפני זמן קצר, אירה מחווייתי שלי רק זאת – גדולת שירתו של לאור בכך שהוא בעצם "מאחה" בין שני המשוררים הנכבדים – אלתרמן וזך – לכדי יציר פואטי חדש. שיריו של לאור משלבים בין האני הלירי "הפרטי" לבין היותו מייצג ומציג תפיסה קיומית אנושית הפורצת את גבולות הדובר בשיר זה או אחר לכדי יצירת פואטיקה בעלת תווי זיהוי ייחודיים וחד פעמיים. יצחק לאור יוצא מתוך עולמו הפרטי, בדלת אמות, האינטימי ביותר של הדובר וממריא מתוכו הכי גבוה שאפשר אל ה"ואילן בשמיו וענן בגשמיו" על פי תפיסתו ודימוייו ומקצביו. אך בה בעת – וזו סגולת הפואטיקה הזו – הוא נותר מחובר בטבור לאינטימי.

אין נביא בעירו, אבל יש משורר בדורו. ובעיני בדור הזה המשורר הזה הוא יצחק לאור. ובמקום להרחיב רציתי להביא תשעת השירים שאני, ענת, אהבתי במיוחד מתוך "ספר העדר". וכל ניסיונותי הטכניים כשלו. ואולי מוטב שכך. אז אעתיק ללא ניקוד שלושה שירים מ"ספר העדר" הנפלא. את השאר תמצאו אתם לבד. כל אחד וה-לפחות תשעה שירי מופת שלו שיימצאו על נקלה בספר הזה.

 

גחלת

 

בסוף היום, לפני התכלת

של עלות עוד יום, כמו עישון

בשרשרת, גחלת מציתה

גחלת, אני זוכר אותך גדולה

ממילותייך, גדולה משתיקתך

האוכלת בי בשר ודם בסוף

היום, לפני עלות עוד יום,

נישואי הימים שלא יהיו

עיבורי הרחם שלא יהיו

נשיקות המלח שלא יהיו

בסוף היום, לפני עלות עוד

יום, קו של תכלת, עוד גחלת

עוד גחלת

 

עוד רגע

 

החיים יודעים שימותו והמתים אינם

יודעים מאומה, הנח להם לאבד

בשר, צורה, פנים, לא געגוע יעלה

מהשיר, ומה תדע איך נחנק זולתך

הקורא לעת ערב, לבד, מול חלון

מחשיך, מונה לעצמו את האין הטורף

את החורשה, הכבשים, הכלנית, הכביש

השבילים, הים, הילדוֹת,  ומטביע את

כולם בערימה גדולה מחוץ לזיכרון, ומה

עוד תספר לעצמך, איש שוכב מול חלון

לעת ערב, אש אוחזת בעצים ולילה גלמוד

מסרב לקחתך עימו? הייתי ילד, אמי אהבה

אותי, אני צמא לאהבה, אני מוותר, מוכן

ללכת, רק עוד רגע

 

מלא

 

בחלומי הייתי מלא

אהבה, כמו חרצית

כמו עטין של פרה

מניבה, כמו מוח

מלא מחשבות

נשכחות, כמו פצע

מסרב להירפא

כמו עוּבָּר. מִדְבָּר

ענק בין הרחם

עד החיפוש העיוור

האילם הגידם