בננות - בלוגים / איריס אליה כהן / דושינקא – תגובות קוראים
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

דושינקא – תגובות קוראים

 

 
חגית אלמקייס:

"אם בן אדם כבר מצליח לגעת באושר, אפילו זמני, אפילו מאיים להתפוגג, לא איכפת לו מה חושבים האנשים מסביב. הוא בכלל לא רואה אותם. האושר מעוור בתכלית"… מסיימת לקרוא את "דושינקא, נשמה" של איריס אליה-כהן. גמעתי בשקיקה עמוד אחר עמוד, מהופנטת לעלילה ולחיבורים המופלאים בין הסיפורים והדמויות, סקרנית בכל פרק יותר ויותר, עד שהכל התחבר כמו קסם. ואז זה נגמר… וואו. איזה ספר. כתיבה אותנטית, נוגעת, חזקה. אחרי החוויה של "מכתוב" קצת חששתי לגשת אליו, אבל מכתוב זה מכתוב ודושינקא – נשמה… איריס יקרה, תודה. שהלב שלך לא יפסיק לכתוב.

דוד

 

אז ראשית תודה.
תודה על החוויה של הקריאה. תודה על החוויה של הקסם, ואומנם יש הרבה ממנו בספר, ולבסוף, תודה על המתנה שאת מצליחה לתת, זו הפעם השניה לי, לקוראים.
אתמול סיימתי לקרוא את הספר, וכשראיתי את כתובת המייל שלך, החלטתי לכתוב לך מכתב, לשתף אותך במה שהרגשתי תוך כדי קריאה ובכלל.
אני לא מנתח ספרותי, אבל אני קורא ספרות. ויש הבדל גדול מאוד, כפי שאת בטח יודעת. אז מה הרגשתי? תחושה אחת שלוותה אותי בכל הקריאה, היא תחושה של קסם. משהוא שאינו מצוי בהתרחשות עצמה. כאילו אני רואה את הסיטואציה הכתובה, אך בה בעת אני חש שיש שם דבר נוסף, מעבר, סמוי מהעין אך נוכח בתחושה. אם להגדיל את הרזולוציה, אני הוקסמתי מאוד, איך כל הדמויות שלך, בעת והעונה אחת, חשות רגש מסויים, אך פועלות בעולם האמיתי בצורה אחרת. היופי של הכתיבה שלך, אינו ברעיון עצמו, אלא דווקא ביכולת, שבעיני היא מופלאה, להכניס את כל הבלילה הזו לתוך דו שיח בין הדמיות. עכשיו, כשאני חושב על כך, דווקא, בתאור חוויותיה של חנה במרוקו, שהיה עמוס בקסם, שם דווקא, אבדה לי התחושה שלו, אולי משום שהוא היה נוכח בטקסט. אגב, את התחושה של המטה פיזיקה של הטקסט חשתי גם בספרך הקודם, אבל לא בצורה נכוחה שכזו.


מעבר לסיפורים האישיים, הפרטיים. הספר שכתבת הוא גם ספר פוליטי, ספר שראוי שיכתב ושראוי להשמע, משום שהספר הוא ספר על פערים, על פרגמנטים של תרבות ועבר שונים, שמנסים, נואשות להתחבר יחד וליצור הווה ומאוחר יותר עבר משותף בישראל.
הגיבורה ממוצא מרוקני, מזרחית מצליחה, לעולם, תחבור לאשכנזי המצליח, נושא המיתוס הישראלי. אומנם החבר הראשון,  שנפל בקרב מזכיר לי מאוד את ״הוא הלך בשדות״, מוות עלום והרואי. ואז התפנית הלא ברורה, של חבירה לספרדי ממוצע, לא מצליח במיוחד, ואז בסיום, תשוקה/אהבה לדימה ממוצא רוסי.
אם מדעת ואם שלא מדעת, שרטטת דפוסי חיתון בין עדות בישראל. זה מודל נפוץ ביותר. מה שמצאתי שונה בספר שלך, שהוא לא נכתב כספר עדתי, כספר שמנסה לספר סיפור של עדה או קיפוח ברמה כזו או אחרת. מה שיפה הוא שסיפרת סיפור אנושי שהגיבורים שלו, נושאים על גבם נרטיב לאומי, תרבותי ועדתי.


אין אני יודע אם לשם כך כתבת את הספר, ואם בהבנתי אותו כיוונתי לדעתם של גדולים, אך כבר נאמר, שמרגע שכתב היד יוצא מתחת ידו של הסופר, הוא אינו שייך לו יותר.


אז שוב תודה, ורק תמשיכי לכתוב, ואני מצידי מבטיח שאמשיך לקרוא.


 

 

איריס שלום,
קצת מוזר לי לכתוב לסופרת…אבל המיל שציינת ב"תודות" פשוט קרא לי לכתוב  לך :-)
שמי שרית, בת 37 נשואה  + 2 מחיפה. למה אני מציינת את קורות החיים שלי ? אולי כדי שתוכלי להבין את ההקשר שממנו אני כותבת.
הלילה הזה, באחת וחצי ליתר דיוק, סיימתי לקרא את "דושינקא, נשמה".
הדמויות עוד רצות לי בראש, קטעים מהספר, ובעיקר חשק גדול לחלוק את העונג/כאב מתוק שחשתי שקראתי את הספר.
דבר נוסף שמתחשק לי זה לשבת ולקרא בו שוב. ל
להתעמק שוב בדיאלוגים ובתאורים – אני חושבת שאני מסרבת להפרד מהספר. 
שלחתי המלצה לכל חברותיי ואין לי סבלנות שמישהי מהן תקרא ותסיים כדי שנוכל לדבר על הספר.


"דושינקא נשמה" הוא ספר מופלא בעיניי.יכולתי ממש להרגיש כל דמות.

ברוח יום העצמאות, אם הייתי צריכה להגדיר משהו ישראלי – המארג שרקמת בספר, הוא, הוא הישראליות בעיניי.
הצלחת ללכוד את הדבר החמקמק הזה במילים – מדהים !
חוץ מזה – בתור חיפאית, כל ספר שעלילתו מתרחשת בחיפה כבר חביב עליי כפליים. לדעתי זאת העיר היפה ביותר בארץ.


אז מה רציתי לומר ?
להודות לך על חוויית קריאה יוצאת דופן.
הדמויות, העלילה, הזרימה ובכלל הכתיבה הכל כך רגישה שלך ריגשו אותי מאוד !!
בדיוק כתבתי לחברותיי שהסיבה היחידה שלא כתבתי כך על "מכתוב" היא שגיליתי אותו רק עכשיו.
אז, מחד, נהניתי מחווית קריאה של שני ספרים מדהימים אך  מאידך,הסמיכות ביניהם גרמה לי להשוואה. 
אני בטוחה שאת שניהם עוד אקרא שוב והפעם במרווח כך שאוכל להנות משניהם שוב.


תהיי ברוכה בכתיבתך
אני כבר מחכה לקרא עוד מפרי עטך.
מכל הלב,
שרית

איריס יקרה, סיימתי לקרוא את שני הספרים שלך ״ מכתוב״ ו ״דושינקא נשמה״ ( הרגע סיימתי) ולא הצלחתי להתאפק מלכתוב לך מיד שאני קוראת כפייתית כל חיי, קראתי מאות ספרים , וכבר מזמן לא קראתי משהו שמתקרב באיכות שלו לכתיבה שלך. מחכה בקוצר רוח לספר הבא. רחלי

 איריס יקרה, סיימתי עכשיו, בדמעות, את דושינקא. ספר שכולו נשמה והנאה צרופה. שליבך ימשיך לכתוב לנו. חיבוק. שיר – לי

 Iris; Maktub is an absolutely stunning book
It opens wide wounds that our israeli society needs to acknowledge as worthy of serious debate; racism being one of the. And yet, u r able to show as well, that israeli society also strives to b inclusive and embracing of many different cultures. You and I are examples of that incredibly rich mix of sources  

Tonight, in NYC, Sifrut Achshav, a literature class at the 92Y will b discussing your book. We recently read Dudu Bussi's Imma mitgaagat 'Lmilim. I am sure some comparisons will be made. 
Is there anything that u would like us to know about the book before delving into discussion? Maybe a video link with an interview? 

Todot rabot!!!
Mayrav

 

תמי לימון:

הספר הזה הוא מרציפן מריר-מתוק, מרקמו מחוספס ומענג ושפתו הקולחת והחושנית מתחלקת על הלשון ועל הנשמה. הספר הזה מזכיר לי קרקס, שבו נעות הדמויות על קרוסלה, שמוטותיה זמנים וסוסיה מקומות. לאט לאט משתלבות הדמויות זו בזו במלאכת תצרף עדינה וכתובה ביד אומן. מזמן לא קראתי ספר שכל כך רציתי שיגמר כדי שאדע כבר את מהלכו ואת סופו ובו בזמן קיויתי שלא יגמר לעולם. מזמן לא קראתי ספר, שליבי דפק בהתרגשות כל כך גדולה למקרא שורותיו והמתח שהצטבר בהן. מזמן לא קראתי יצירה של כותבת ישראלית, שראויה כל כך לתואר סופרת. הספר הזה הוא תאנה בשלה שמתפוצצת מרוב עסיס של ישראליות עכשווית, שוצפת, אמיתית, פצעי ההגירה והגלות הישנים והטריים שלה עדיין מדממים. "דושינקא, נשמה" של איריס אליה-כהן, ספר שחודר ללב ולא עוזב את הראש. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013, 368 עמ' של כל טוב. וכרגיל בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מלאכת עריכה קפדנית ומשובחת שמכבדת את הכותבת ואת הקוראים כאחד
מיקי גוריון:
שלום איריס יקרה
המון זמן לא קראתי ספר נפלא כשלך-דושינקא
מאז שהייתי בולעת ספרים לתוך הלילה לא יצא לי לגמוע ספר באחת ומבלי לעזוב אותו לשניה, למזלי רבצתי כל השבת במיטה ויכולתי להתעלם מהרעשים בחוץ
יש בו בספר רבדים כל כך מגוונים, הרובד היומיומי (מחשבותיה של הדס, הדקויות שבהן היא רואה הכל, כמעט כמו דימה הגאוני שחודר לנשמה בראיית הלילה שלו) הקולח כל כך והזורם לכל הכיוונים, המתעכב וסוטה מן הדרך, המשתהה והאסוציאטיבי, הרובד הכמעט עגנוני של סיפור חנה במרוקו וכיסופיה אל מואיז, תיאורי המין הנפלאים והפיוטיים, האירוטים והטוטאלים, הרוך שנובע מן הדמות המלטפת והכמהה של הדס לעומת הקרירות היחסית של אושרי, תיאור הילדות של דימה ונתן- דימה ששובר את הלב בפחדיו וראייתו העמוקה, האם, וקוסטיה הרשע ומחלת הקמצנת שלו, שירבוב ביטוי יומיום , מהיום וביטויים של פעם מברית המועצות, ומרוקו, רחמים שמעורר חמלה לעתים, הריחות והצבעים וכל הפאזל הטלנובלי הנפלא הנארג בחום ובכשרון
יש לי עוד המון מה לומר על הספר ואני זקוקה לקצת זמן כדי להתרחק מעט מההצפה הרגשית שהוא עורר בי, אך כרגע הבטן שלי מדברת, יחד עם בטנם של הדס ודימה
.רוצה להודות לך מקרב לב ולהתפעל בקול רם מהכשרון העצום שלך!
חנה טואג:
לאיריס
דיאלוג עם ביתך ברכבת 

פגשתי בה יפה ונאוה ודומה לך והייתה משחקת באייפון שלה והיו לה עיניים כמו שלך והייתה מדובבת בהן אפליקציות משביעה אותן לבוא באצבעותיה הארוכות והעדינות
ורציתי לומר לה את הבת של איריס נכון? 
והיא בטח הייתה עונה לי נכון איך ידעת?
והייתי אומרת לה ,אני יודעת לפי הלב 
והיא הייתה אומרת, מה , רואים לי אותו? 
והייתי עונה לה אני מנחשת אותו, אבל את שלה רואים עובדה ראיתי הרבה ממנו 
איפה? הייתה שואלת 
והייתי עונה בספר החדש שלה, שבו היא בוראת נשמות 
מה כן? הייתה שואלת ומרפרפת באפליקציות כמו שצעירים אוהבים
כן ,מה לא קראת?
היא בטח תספר לי הייתה אומרת כפי, שבתי הייתה אומרת לו מישהו היה שואל אותה על ספרי 
אז בואי אספר לך על היופי בספרה של אמך הייתי אומרת לה : על דימה והרכבת הנצחית היוצאת ובאה אל תוך חייו כל הימים ,ועל הדס(ששמה כשמה של בתי) ועל דרכה אל הסליחה ועל חנה רועת הצאן שיש לה מהלכים בעליונים והיא עולה אליהם בסולם מיוחד של חלומות (כמה אהבתי את הקטע על הסולם ) 
ועל אושרי ועל האושר קצר הטווח ,שחייו חיי הרף כמו חיי פרפר 
ועל יום הכיפורים והמחילה הגדולה אליה צריכים להתנקז חיינו –ספרדים ואשכנזים: רוסים אתיופים מרוקאים ופולנים כאיש אחד 
ככה הייתי מספרת לביתך לו הייתי מדברת איתה 
ואז אזרתי אומץ ושאלתי: מהיכן את ואמרה לי : מתלאביב ואני נוסעת לחיפה וידעתי ,שהיא אינה ביתך אבל מה זה משנה ,העיקר שדיגדגה בי מחשבות
ורציתי לספר לך עליהן
בקר טוב ומופז לך

מרים קוץ:

איריס היקרה, אמש סיימתי לקרוא את דושינקא, נשמה. אהבתי את הספר, המלא וגדוש בחיתוכים חדים אל תוך נפשם של הגיבורים. הפרוזה העשירה, השימוש המדוייק בשפה, שנבראת מחדש לכל דמות ולעולמה, התיאורים (כן, גם של הסקס) – מרהיבים, חיים, כמו סרט שרץ מול העיניים, והמצוקה, והחיפוש, שלא נותנים להם מנוחה – לא מרפים גם מהקורא עד הסוף ממש (שבלי לקלקל אומר, שהוא נהדר בעיניי, מסוג הסופים שאני אוהבת). ואפילו קינאתי קצת, אבל רק מן הקנאה הטובה, זו שכבר אמרו עליה חכמים, שתרבה חוכמה, והלוואי שהחכמים צודקים ומשהו, קמצוץ, מאבק כשרונך ידבק בכולם. נשיקות. מיצ'
אושרה לרר:
איריס אליה כהן פותחת בחרדה וביד רועדת את פתקאות חיינו. את הפתקאות שקיפלנו חזור וקפול, הדקנו היטב וטמננו עמוק בחולות הים של ילדותינו. את הפתקאות עם הסודות, עם הכאבים, עם רגעי הנחמה, עם הפחדים, עם הזרות, עם הבדידות, עם מה שכתוב ומה שכתבנו בעצמנו, עם ההשלמה.
מספרת את סיפור חיינו, סיפור השכונה, השיכון, השכנים, הדודים, ההורים, החברים, את הסיפור שלנו ומה שגדלנו להיות.
ואט אט סיפורינו חיינו הצבעוני (כמעט כמו שפתה של איריס) מתגלה ומתכסה, מתגלה ומתכסה. והמלים מלהטטות בצבעים, ובקולות, ובריחות, ובטעמים. נוגעות ופוצעות הן המלים.
איריס היקרה- תודה ענקית על מה שאת ומה שאת מעניקה לנו בשפע.
רוצו לקרוא: דושניקא, נשמה/ איריס אליה כהן
גיא פרל:
איריס יקרה, זה עתה סיימתי את דושינקא. הרבה דברים אהבתי בספרך – את החיות והחיים שאין לעצור את כוח תנופתם, את החושניות, את השפה המשתנה בין הפרקים באופן מעורר השתאות, ועוד ועוד, אך אבקש להתמקד במה שלכד את תשומת ליבי כבר בעמודים ובפרקים הראשונים – מוטיב ההעדר, המהווה גירוי ליציאה למסע.
לכל אחת מן הדמויות צרוף אופייני לה של אובדן, והיא פצועה – נפשית, פיזית או גם וגם. אצל הדס ודימה זה בולט במיוחד – שכול, יתמות, פציעה, נכות. כבר בפרקים הראשונים קבלתי את התחושה שכל אחת מן הדמויות, ובוודאי הדס ודימה, יוצאות למסע שבבסיסו הניסיון להשיב לעצמה, במובן הפנימי, את שחסר לה. התחושה נוצרה אצלי מעצם מרכזיות האובדן והחסך בעיצובן. חשבתי שנפלא הדבר שאנשים כה שונים יוצאים למסעם ממקומות שונים בעולם, בתקופות זמן שונות, אך לקורא הולכת ומתחוורת תכליתו העמוקה של מסע החיפוש והתיקון.
על מוטיב זה של היציאה ל'מסע הגיבור/ה", השכיח מאוד בסיפורים מיתולוגיים ובאגדות עם, ועל מרכזיות ההעדר ככוח השולח אל המסע, ועל תכלית המסע כניסיון להשיב, או לגאול, את החלקים האבודים – כבר נכתבו אין ספור טקסטים יונגיאניים
ועוד כמה מילים על הדס. הפרק הראשון נפתח בתיאור התעוררותה משינה, אותו קראתי כתיאור התעוררות התודעה, וכבר בסוף הפסקה השנייה עלה בדעתי שהיא יוצאת אל 'מסע הגיבורה' שלה. ככל שנוספו דמויות נוספות הנושאות על גבן את אובדנן, עלתה בדעתי כי הן מייצגות חלקי נפש של הדס, וכי ניתן לקרוא את הסיפור כולו כמסעם של חלקי נפשה זה לקראת זה.
יציאתה של הדס למסע מתעכבת, כל עוד היא מבקשת למלא את החסר בה בסגנון בולמי – הן בבולמוס האכילה המתואר והן בסצנה המינית ב'זוּלה' (שכתיבתה מהווה מלאכת מחשבת של איפוק ועידון מבלי לוותר על פרט ולו הקטן ביותר). אבל, כבר בסיומה של הסצנה בזוּלה נרמז על מגעה עם חסכיה באופן שאינו בר מילוי בתחליפים – היא נותרת משתוקקת אל הגברי הפנימי, המופשט, השלם, גם בעיצומה של ההתמלאות הקונקרטית, הבולמית, היא חושבת: "דווקא הוא היה הכי בפנים מכולם"… הדבר בישר ואף חייב את יציאתה למסעה ההתפתחותי.
בהמשך התמוגגתי לגלות שהבלונדיני, אחת הקונקרטיזציות שעשתה, הוא נתן – אספקט של דימה, צל גשמי וקר של הגבר אשר בנשמתה. ובעמ' 303-304, היא נוגעת בצלקת של דימה, ומיד היא נוגעת בצלקות מהן היא עשויה – במובן הפנימי אלו אותן צלקות. לא רק הפצועים נפגשים כאן, גם הדס נפגשת כאן עם הדס, וזה בעיני הרגע בו תהליך הריפוי מקבל תפנית – מגע ישיר עם הפצע.
הקריאה אותה אני מציע, לפיה ניתן להתייחס אל מסען של הדמויות זו אל עבר זו כמייצגת גם מסע אל מקום פנימי יקר שכמעט ונשכח, מזמינה גם עיון בשם הספר. עבור דימה הדס היא 'סנגורוצ'קה' שמעולם לא חדל מלחפש אחריה, ועבור הדס הוא עצמו: 'דושינקא, נשמה'.
איריס, כתבת ספר מופלא, גיא
מיקי גוריון:
שלום איריס יקרה
המון זמן לא קראתי ספר נפלא כשלך-דושינקא
מאז שהייתי בולעת ספרים לתוך הלילה לא יצא לי לגמוע ספר באחת ומבלי לעזוב אותו לשניה, למזלי רבצתי כל השבת במיטה ויכולתי להתעלם מהרעשים בחוץ
יש בו בספר רבדים כל כך מגוונים, הרובד היומיומי (מחשבותיה של הדס, הדקויות שבהן היא רואה הכל, כמעט כמו דימה הגאוני שחודר לנשמה בראיית הלילה שלו) הקולח כל כך והזורם לכל הכיוונים, המתעכב וסוטה מן הדרך, המשתהה והאסוציאטיבי, הרובד הכמעט עגנוני של סיפור חנה במרוקו וכיסופיה אל מואיז, תיאורי המין הנפלאים והפיוטיים, האירוטים והטוטאלים, הרוך שנובע מן הדמות המלטפת והכמהה של הדס לעומת הקרירות היחסית של אושרי, תיאור הילדות של דימה ונתן- דימה ששובר את הלב בפחדיו וראייתו העמוקה, האם, וקוסטיה הרשע ומחלת הקמצנת שלו, שירבוב ביטוי יומיום , מהיום וביטויים של פעם מברית המועצות, ומרוקו, רחמים שמעורר חמלה לעתים, הריחות והצבעים וכל הפאזל הטלנובלי הנפלא הנארג בחום ובכשרון
יש לי עוד המון מה לומר על הספר ואני זקוקה לקצת זמן כדי להתרחק מעט מההצפה הרגשית שהוא עורר בי, אך כרגע הבטן שלי מדברת, יחד עם בטנם של הדס ודימה
.רוצה להודות לך מקרב לב ולהתפעל בקול רם מהכשרון העצום שלך!
ג'יהאן שחאדה
איריס יקירה:
סיימתי לקרוא את דושינקא לפני יומיים,והוא ממש נפלא. יצירת מופת. העלילה ממש מרתקת,נותנת המון חומר למחשבה. איך שאת חורזת את הסיפור,יוצא מהכלל,בתור אחת שקוראת המון,אני חייבת לציין לך,שאת עשית את זה ובגדווווווווווווול. מורידה בפנייך את הכובע על כושר הכתיבה.
אני ממלציה עליו ממש בחום ובאהבה.
נ.ב:באתר סימניה תמצאו גם את ההמלצה שלי.
שיהיה לך המון הצלחה ומכל הלב,מגיע לך.
נדב פרץ:
יום נדיר מאוד של חופש . הלכתי אל חנות הספרים באותו מתחם קניות מהלך קסמים שברחוב דיזינגוף וקניתי שם ,סוף סוף ,את -"דושינקא ,נשמה" -הרומן השני של איריס אליה כהן ואת -"שתי כפות ידיים ומילה " של ישעיהו הקורן . יד אחת ,ימנית דווקא ,אוחזת שני קצוות ספרותיים שנרכשו בחנות הגדולה ביחד -"אחד+אחד" . התיישבתי בבית קפה ושקעתי בקריאה עמוקה . על השולחן התקררה כוס קפה בחלב מוקצף שהוגשה,כמקובל שם בפנים חמוצים ומבע מינימלי . שכשהגעתי לעמוד חמישים ושש נכנסה אל בית הקפה טלי לטוביצקי -העורכת של הספר ואדם נדיר ,כשרוני ויקר . דיברנו על היכולת הפנטסטית של איריס לספר סיפור טוב , על פוליטיקה של זהויות ועל הפוריטניות המסורתית של הסיפורת העברית . המשכתי לקרוא בשקט . גם טלי המשיכה . חלפו דקות ושוב דקות ושילמתי עבור המשקה שהתקרר ונפרדתי לשלום מטלי לטוביצקי . שכחתי לדבר איתה גם על היכולות המרשימה שלה לערוך רומן עם דמויות מורכבות כל כך ועם עלילה שנעה בין חרקוב ,דימונה וחיפה ומשם הלאה ושוב אליהן דרך הקומה העליונה ,הכניסה ושוב לקומה השלישית . אולי התביישתי קצת … כשתראו אותה תגידו לה .
מיכל סין:
הרגע סיימתי לקרוא.
ומתחשק לי לבכות. והרבה זמן לא בכיתי. ואפילו לא מקישור לדמות, לארוע בסיפור. פשוט כי כנראה דושינקא נגע בנקודה מסויימת בנשמה שמאוד רוצה לצאת עכשיו. ככה. מהעיניים.
בדיוק כמו המארג שטווית שידע ליצור מהמון חלקיקים של פסיפס תמונה סופית וחלקה. מתלווה אליי התמיהה שמעוררת הערצה ליכולת (המופלאה בעיניי) שלך לקחת חלקים כ"כ כבדים, עגולים, משוננים וכ"כ כ"כ ספוגים וליצור משהו מאוגד וחלק ונקי. ובתור אחת שמאוד אוהבת את החלקים שמרכיבים (לעיתים הרבה יותר מתמונה שלמה) הלכתי שבי, כמעט בעיוורון עם תודעה פקוחה ועירנית אחרי האור המזהיר שזרעת לאורך כל הסיפור. עד הסוף שהתחבר לי עם השיר בהתחלה. עד תחימת החלקים משני הכיוונים בתוך תמונה.
את מדהימה. עוד לא נתקלתי בסיפור בו יכולתי לראות את החלקים רוטטים וחיים בתוך התמונה עצמה.
תודה לך,על דושינקא.
המון תודה.
 
גיורא פישר: 
איריס יקרה
גמרתי כבר אתמול לקרא את "דושינקא, נשמה".
לפני שאכתוב לך משהו על תחושותיי, אני חייב לספר, שלולא היה לי "אינטרס אישי" בספר,(השיר שלי "סוף קיץ ישראלי" מופיע בפתח הספר), ספק אם הייתי קורא בו. אני יכול למנות על אצבעות יד אחת את הרומנים שקראתי בעשור האחרון. מאז שמרום נפל בג'נין, הפכתי להיות עם הפרעת קשב וריכוז. רק כשאני כותב בעצמי, אני יכול להתרכז.
כל הסיפור הארוך הזה בא להסביר את התמיהה של אשתי כשראתה אותי אוחז בספר בן 368 עמודים, ובמשך כיומיים מסיים אותו. (אמנם עם הפסקות פריגי'ידר ופייסבוק). כך לא נוהג מי "שחייב" לקרא.
חטאתי לספר, לא התאפקתי, ובשלב מסוים קראתי את סופו, אך זה לא הפריע לי (להפך) לחזור למקום שעזבתי,ולהמשיך ולקרא. מבקש לדעת, כיצד תצליחי לחבר בין החוטים ולהגיע "נכון" לסוף הספר.
אפשר לדבר ולכתוב על הספר מהמון כיוונים.
אני בוחר לכתוב על הדבר שכמעט בטוח שאף אחד לא יגע בו. ובעיני הוא אחד המסרים המפליאים (לפחות אותי) והנפלאים של הספר:
הנחמה שבמין.
גיבורת הספר, הדס, עוברת לאורך הספר, סדרת מפגשים מיניים, עם מספר דמויות מהקשת הישראלית, דמויות ממוצא שונה וגילאים שונים.
אני מכיר את גיורא, הטהרן, שהיה מכנה את הבחורה הזו בכל מיני שמות גנאי החל מ"מזדיינת" ועד "הורסת משפחות". והנה גיורא זה, קורא, מבין, חומל, אוהב,ומסיר מעצמו כל חומת מוסרניות ואומר לעצמו: איזו מתנת ניחומים נפלאה נתן לנו הבורא, וצריך לנצל אותה.
כשהגעתי לסוף הספר, הבנתי מדוע בחרת בשיר "סוף קיץ ישראלי" לפתוח בו את ספרך.
אני חוזר ומודה לך, על הכבוד שהענקת לי.
אני מאחל לכל גיבורי הספר, שנמצאים אמנם בסופו של מסע מסוג אחד, דרך צלחה!
כולם שם דושינקא, נשמות.
אני כבר מתגעגע אליהם.
גיורא
 

 

 דפנה כהן:
איריס, אני עדין נסערת. סיימתי את דושינקה, נשמה. איזו הארה, גל של בליל רגשות שטף
אותי….הדמויות הכ"כ שונות נפגשו במהלך העלילה וסחפו אותי לעולמן, אלה שבמרכז ובמיוחד הדס אושרי ודימה, וכל היתר יצרו מעגל חיים ענק כשכל אחד פורש ידיו למקום אחר, הלכו והתקרבו בעזרת דמויות המישנה המדהימות, עד שהפכו למעגל קטן וסבוך, כמו שרק החיים ואת יכולים לבנות. אין לי מספיק מילים לתאר את עושר ועוצמת כתיבתך ואת רגשותי המוצפים. את סופרת נפלאה . התמזל מזלי לפגוש אותך בפייס, מקווה שניפגש על אמת.

 
קצת מוזר לי לכתוב לסופרת…אבל המיל שציינת ב"תודות" פשוט קרא לי לכתוב  לך :-)
שמי שרית, בת 37 נשואה  + 2 מחיפה. למה אני מציינת את קורות החיים שלי ? אולי כדי שתוכלי להבין את ההקשר שממנו אני כותבת.
הלילה הזה, באחת וחצי ליתר דיוק, סיימתי לקרא את "דושינקא, נשמה".
הדמויות עוד רצות לי בראש, קטעים מהספר, ובעיקר חשק גדול לחלוק את העונג/כאב מתוק שחשתי שקראתי את הספר.
דבר נוסף שמתחשק לי זה לשבת ולקרא בו שוב. ל
להתעמק שוב בדיאלוגים ובתאורים – אני חושבת שאני מסרבת להפרד מהספר.
שלחתי המלצה לכל חברותיי ואין לי סבלנות שמישהי מהן תקרא ותסיים כדי שנוכל לדבר על הספר.

"דושינקא נשמה" הוא ספר מופלא בעיניי.יכולתי ממש להרגיש כל דמות.
ברוח יום העצמאות, אם הייתי צריכה להגדיר משהו ישראלי – המארג שרקמת בספר, הוא, הוא הישראליות בעיניי.
הצלחת ללכוד את הדבר החמקמק הזה במילים – מדהים !
חוץ מזה – בתור חיפאית, כל ספר שעלילתו מתרחשת בחיפה כבר חביב עליי כפליים. לדעתי זאת העיר היפה ביותר בארץ.

אז מה רציתי לומר ?
להודות לך על חוויית קריאה יוצאת דופן.
הדמויות, העלילה, הזרימה ובכלל הכתיבה הכל כך רגישה שלך ריגשו אותי מאוד !!
בדיוק כתבתי לחברותיי שהסיבה היחידה שלא כתבתי כך על "מכתוב" היא שגיליתי אותו רק עכשיו.
אז, מחד, נהניתי מחווית קריאה של שני ספרים מדהימים אך  מאידך,הסמיכות ביניהם גרמה לי להשוואה.
אני בטוחה שאת שניהם עוד אקרא שוב והפעם במרווח כך שאוכל להנות משניהם שוב.

תהיי ברוכה בכתיבתך
אני כבר מחכה לקרא עוד מפרי עטך.
מכל הלב,
שרית

 

 

 

 

 

 

3 תגובות

  1. נורית פרי

    איריס, איזה יופי…התגובות מרגשות מאד…

  2. תלמה פרויד

    איריס, אני עדיין עם הדושינקא – מטיילת במרחבי הנפש של הדס ושאר הגיבורים שהפלאת לתאר ולטלטל תרתי על פני ערים וארצות. כבר יכולה לברך אותך על ההשג ועל הכשרון, על עבודת תחקיר מדוקדקת שנראה שעשית באהבה ועל היכולת להציץ לא רק בנפש הדמויות המככבות אלא גם בנפש מגזר זה או אחר בחברה הישראלית המגוונת. מרימה כוס לכבודך – בּוּדֶם זְדוֹרוֹבי :). חג שמח וחיבוק

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן