בננות - בלוגים / / נחשון וקסמן
שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

נחשון וקסמן

 בתוך ההתרגשות המרטיטה הזאת, גלעד שליט חוזר הביתה, אני לא מצליחה שלא להיזכר בנחשון ווקסמן ז"ל, וביום בו חשבתי, כמה תמימה הייתי, שיותר גרוע כבר לא יכול להיות. הפרק הזה מ"מכתוב" הוא אולי הפרק הכי אוטוביוגרפי ב"מכתוב". (יחד עם הפרק על מלחמת לבנון.)

… באותו יום אני מופתעת לראות את השניים פוסעים בשביל אל הבית. "הי," רון פונה אלי ולא מוסיף מילה.

"מה זה? הפתעה?" אני מנסה ללבוש פרצוף מסביר פנים, "אריק לא בבית. אבל הוא בטח ישמח לראות אתכם."

"זה בסדר." רון אומר ונעמד במרפסת השירות הקדמית, "נחכה לו קצת. מתי הוא צריך להגיע?"

אני לא מספיקה לענות, ושניהם נכנסים פנימה ועורכים הכרות חפוזה ולא מוצלחת עם המשקוף הנמוך של הדירה הגמדית. 

"אריק לא סיפר לכם שאם רוצים לצאת מהבית שלנו בלי נזק מוחי צריך להתכופף?" אני שואלת בבדיחות.

השניים לא נראים משועשעים.

"נראה לי שבתור פיזיותרפיסטים לעתיד זאת דווקא שאיפה די הגיונית." אני מגמגמת וכעבור עוד רגע מנסה שוב, "לא אני בניתי את התקרה הזאת, אתם יודעים. אין פה איזה קונספירציה של אנשים נמוכים…"

שניהם משיבים לי בהנהון מנומס. נכנסים לסלון. סוקרים את הכתלים. את הרצפות. את החלונות. כאילו מתכוונים לקנות את הדירה. לבסוף נעמדים מול אחד הציורים האחרונים של אריק שאני מתנוססת עליו בגאון, מתבוננים בו בשתיקה. יש לי חשק להגיד להם שהמקור החי נמצא ממש לידם, ולו הם הקדישו הרבה פחות תשומת לב. אבל שותקת. ושוב מחפשת את ה "נפש העדינה" של שני החבר'ה האלה, אבל מוצאת שני דברים עדינים. אחרים. כפות הידיים של שניהם, והפנים של רון. לשני החברים אצבעות ארוכות כמו של פסנתרנים, ולרון תווים מסותתים. בכלל, הוא חתיך מהמם. אין מה להגיד. עור שזוף וחלק כיאה לקיבוצניק מהערבה. עיניים תכלכלות. צוואר ארוך כמו של הנשים של מודליאני. לא סתם אריק קורא לו "רונה מור". הוא באמת יפה כמו מיס תבל ההיא.  

נועם, בהרבה מובנים, הוא ההפך מרון. פניו פחוסים ועיניו קטנות. צנוחות עפעפיים.  למרות שהוא בן של זוג רופאי עיניים. כשרק פגשתי אותו חשבתי שבגלל הייחוס הזה, אריק קורא לו "הדוקטור". אבל אריק מיהר לתקן אותי. "לא. לא. מה פתאום. זה בעיקר בגלל שהוא חכם בצורה יוצאת דופן. לבחור יש זיכרון פנומנלי שאת לא תאמיני. אין דברים כאלה. ותובנות יש לו. על החיים ובכלל. תמיד יש לו איזה משהו חכם להגיד. את חייבת להכיר אותו. מה גם שאין ספר בעולם שהוא לא קרא. הוא בולע כמויות של ספרים. את תמותי עליו." 

נו.

שני המבקרים עדיין משוכנעים שנכנסו למוזיאון. לא מוציאים מילה ומתבוננים בעניין בתמונות שעל הקיר. "בקושי אפשר לראות משהו, לא?" אני מפטירה בניסיון לעקור אותם מהקיר, ושום כלום. "…בשעה הזאת כבר צריך להסתובב בבית עם פנסים."

אין תגובה. אני מתיישבת בכורסא. מנסה לשתוק קצת. 

"מה נשמע?" נועם עושה טובה ומפטיר שתי מילים אחרי שתם הסיור. אפילו מזכה אותי במבט.

"בסדר. מתרגשים," אני מנסה לקצר, אבל לא מצליחה, "עד כמה שאפשר, אתם יודעים. בנסיבות האלה."

"אומרים שהגיעה עוד קלטת מהחמאס," רון אומר. מבטו מלטש כעת את הציורים במטבח.  

"באמת?" אני מנתרת נרעשת ואצה לפתוח את הטלוויזיה. "אז הוא חי? תודה לאל! לא יכולתי לראות את זה יותר… אז כיביתי.."

רון פוסע אל מרכז החדר ונעמד מול הטלוויזיה המחוצ'מקת שאריק הצליח לשכנע אותי להכניס לבית. נועם עושה כמותו.

"אז מה," אני חוזרת שוב על השאלה שלא קיבלה מענה, "יודעים שהוא חי?" 

"כן." רון נאנח ושב ונשען על הקיר, לצד התמונה של אריק. "לעת עתה."

נועם שב ועושה כמותו, ושניהם תוחבים בתנועה כמעט מסונכרנת את האצבעות היפות שלהם לכיסים.

חי ומדבר ניבט אלינו החייל מן המרקע וגורם לי מיד לפרוץ בבכי בלתי נשלט. הייאוש שאזקתי מהבוקר יצא לחופשי. אני מקנחת בגב כף ידי את עיני. "למה יש לי תחושה שכבר היינו בסרט הזה?" אני ממלמלת. העיניים המעוננות של החייל. השפתיים. ברור לי שהן רוצות להגיד דברים שונים מאלו שהושמו בפיו. אם רק יסיר הבחור בכפייה האדומה את כת הרובה מגבו, הנער הזה, המכמיר בתמימותו, יספר סיפור אחר לגמרי. אני לא מצליחה להבין מה אומר החוטף בערבית. המילים נבלעות ברעלה שעוטה על פניו. מילים מורעלות. אני חושבת ושומעת ברקע את השאלה שהחוטף שואל בעברית, במבטא ערבי כבד, עודו אוחז בתעודת הזהות הפתוחה של החייל, "איך קוראים לך?" והחייל עונה, "אני נחשון ווקסמן. החברה מהחמאס פה חטפו אותי."

אני שוב פורצת בבכי. הדמעות מטשטשות לי את המרקע. "הם רוצים לשחרר את האסירים שלהם." אני רק שומעת אותו מסביר לאומה, "אם לא הם יהרגו אותי."

רון מסנן איזה קללה ופתאום פונה אל חדר השינה, מעיף בו מבט, כאילו בודק אם אני לא מחביאה שם את אריק. וחוזר לבהות במסך.

"איזה ייאוש." אני קמה וסוגרת את דלת חדר השינה – מה אתה מציץ בלי לבקש רשות? לא לימדו אותך שזה לא מנומס להיכנס לחדר שינה אלא אם הוא שלך? – "טוב, שבו! למה אתם עומדים?"

"זה בסדר." נועם מישיר אלי מבט. "נוח לנו ככה." 

שתיקה.

"אולי אריק יקדים לחזור מהעבודה." אני שוב מנסה.

"זה בסדר." רון אומר לי ואני מרגישה שהקול שלו והמבט שלו אומרים את ההיפך. שום דבר לא בסדר. אני משתתקת והוא מוסיף, "יש לנו גם איזה דיבור איתך."

דיבור? איתי? "מה, משהו מיוחד?"

נועם נד בראשו לשלילה. אני קמה והולכת לשירותים. בשעה שאני שוטפת את הפנים, אני תוהה אם ה"דיבור" קשור לדעות הדי שמאלניות שהצגתי בפעם האחרונה שנפגשנו בבית הקפה התל אביבי ההוא. ברור לי שהן לא היו ממש נוחות להם. אני התחממתי מיד כשרון התחיל לספר בדיחות שחורות (!) על הטבח במערת המכפלה, והמשיך להתבדח גם אחרי שאריק, שראה את הפנים שלי, רמז להם להפסיק. אחר כך, כשדיברו על הרצח של דרק רוט, נהג המונית, רון המשיך באותו קו, "מילא הבן איבגי הזה," אמר על אחד הנערים הרוצחים, "אבל השני בא מבית טוב, אני לא מצליח להבין מה עבר לו בראש."

כמובן שלא התאפקתי והטחתי בו את כל ההרהורים שהיו לי. והם כבר היו מאד רתוחים. נועם, שלזכותו ייאמר שדווקא דיבר בקול מתון,  פנה אלי, "עם עובדות אי אפשר להתווכח. רוב האסירים שיושבים בכלא היום, הם שחורים."

במקום להיעלב, כמו שקורה לי בדרך כלל כשמדברים על "שחורים", החלטתי דווקא להוכיח אותם. אריק ניסה לצנן את הוויכוח שהתלהט, "די. מתוקה. צוחקים!" אמר לי. אבל אותי זה בכלל לא הצחיק וחתמתי את השיחה במשפט שגם אריק שומע ממני מפעם לפעם, "לא יזיקו לכם כמה שיעורים בצדק חברתי." אמרתי, ובקושי הוספתי שלום כשנפרדנו.      

 

כעבור כמה דקות יצאתי מהשירותים, חמושה בגליל נייר טואלט ובכעס הישן. השניים נותרו באותו מצב צבירה, שעונים אל הקיר כמו תמונות ששכחו לתלות. "אז מה," הכעס שלי מתמרק ומתחדש נוכח פרצופיהם העוינים לטעמי. "באתם לדבר איתי? נשמע רציני." 

"זה לא כזה רציני." נועם מציץ אל חברו.

"זה דווקא רציני." רון סותר את דבריו, ותוך כדי נרכן אל הטלוויזיה, "רגע. רגע. תנו לשמוע."

הפעם אני רואה ושומעת תמונות ומשפטים חדשים שלא קלטתי בשידור הראשון של הקלטת. "ההורים שלי מסתכלים עלי?" החייל שואל את חוטפיו ואני עונה לו בלי קול. כן, בטח. לא רק ההורים שלך. גם רבין. והרמטכ"ל. וסגן הרמטכ"ל. ואלוף פיקוד מרכז. וראש השב"כ. וראש המוסד. וכל תתי האלופים. כל הקריה על הרגליים. כל המדינה מסתכלת עליך נער יפה עיניים. גם היחידה בדרך אליך. הייה סמוך ובטוח. צה"ל שלנו גיבור וחזק.

"אני כרגע בסדר, מקווה לחזור אליכם אם רבין יחליט לשחרר את האסירים שלהם."

ושוב הדמעות שועטות במורד לחיי. הפעם אל תוך גליל הנייר שלא הספקתי לפתוח. גם השניים האחרים מחניקים ייאוש. אצל רון, בפרצוף מלכת היופי שלו, הייאוש נראה יותר נוח. צווארו הברבורי מתוח, והוא מניע אותו מצד לצד, כמנסה לשחרר שריר שנתפס. פניו אומרות יותר אכזבה מייאוש. אצל נועם, בעיניו הצנוחות, הייאוש פחוס וגס. מידי פעם הוא מעפעף במקצב סדור. כאילו עומד להירדם בעמידה. "חארות." הוא פולט אל הטלוויזיה, "איך אפשר לעשות שלום עם החארות האלה." ממשיך ואפילו שוכח להציב סימן שאלה בסוף המשפט. חברו מוסיף בייאושו המרהיב, "ערבים. מה אתה מצפה?"

הבכי שלי קולני ומביך. אני מחלצת נייר שנעשה קריע ולח, ומקנחת. נזלת ודמעות. דמעות ונזלת. הכל התערבב אני לא יודעת אם אני בוכה או מנוזלת. מנסה להירגע… (מתוך "מכתוב", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011) 

10 תגובות

  1. איריס אליה כהן

    ועכשיו אני שמה לב, שבדיוק מצמרר, זה קרה בדיוק לפני שבע עשרה שנים

    http://www.youtube.com/watch?v=BYI-BfIMq5U

  2. איריס אליה כהן

    ועכשיו אני שמה לב, שבדיוק מצמרר, זה קרה בדיוק לפני שבע עשרה שנים

    http://www.youtube.com/watch?v=BYI-BfIMq5U

  3. אבא של נחשון וקסמן נאם בהלויתו ופנה לאלוקים.

    ציטוט לא מדויק.

    " אבא כשבקשתי שתעזור לי להצליח הסכמת, בקשתי פרנסה הסכמת, שלום בית הסכמת, כשבקשתי ילדים עזרת, כשבקשתי תחזיר לי את נחשון חי לא הסכמת כי לאבא מותר גם להגיד לא."

    איזה אמונה של איש.

    כל פעם שאני נזכרת בזה זה מצמרר אותי מחדש.

    חג שמח.

    • התשובה היתה: לא
      יום ששי הוא המועד שבו אמור היה לפקוע האולטימטום שהציבו החוטפים לישראל, לשחרר את השייח יאסין ועוד כמאתים אסירים פלסטינים בתמורה לשחרורו של נחשון. באותו יום פנה יהודה וקסמן באמצעות התקשורת להמוני בית ישראל וקרא לצבור להדליק נרות שבת ולהתפלל לשלומו של הבן. בדיעבד, לאחר שהנסיון לשחרר את נחשון נכשל, נשאל יהודה כיצד הוא חש לנוכח העובדה שהתפילות לא נענו? הוא השיב במשפט שנחרט בליבם של רבים וצוטט מאז שוב ושוב: "קבלתי תשובה מבורא עולם", אמר יהודה באחד מהרגעים הרבים שבהם הוכיח גדלות נפש כמעט בלתי אנושית, "התשובה היתה – לא. לאבא מותר גם לענות לא".
      ———————————–

      הנה זה, לקוח מהאתר " שופר".

      הבנאדם הזה עזר לי בתשובה שלי. הוא גדול בעיניי. והוא איחד בין פלגים.

      עובדה שהאמונה התמימה הזו סייעה לי לו להשתקם.

      הוא אדם פעיל ביותר.

  4. אוהב את סגנון כתיבתך החי
    לא ענית לי לגבי היכן ניתן להשיג
    אנסה היום בצומת ספרים
    חג שמח

    • איריס אליה כהן

      סליחה, דוד יקר, רק עכשיו ראיתי את תגובתך. תודה רבה! מעניין מאד הדיאלוג שלך עם השיר של אלי.

      את מכתוב ניתן להשיג בצומת ובסטימצקי, אני כמעט משוכנעת שיצאו החודש מהמבצעים. (לצערי) ואפשר כמובן להזמין דרך כל האתרים של סטימצקי, צומת וכו'. אם לא תצליח להשיג, תכתוב לי ואשלח לך בשמחה רבה. המון המון תודות וחג שמח.

  5. אכן מאוד חי ואקטואלי ,איריס, אנחנו חיים במחזוריות ,רק הדמויות משתנות בתפאורה הזאת
    חג שמח
    ובכל זאת משהו שמח קורה
    הוא שב הביתה

  6. איריס שלא נדע עוד צער,
    חג שמח 🙂

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן