גשם ראשון

זה היה יורה מטורף. צרורות של גשם. הפצצה. הפגזה אַקְוַולֵרִית. תוך שניות המרפסת מוצפת. משהו שלא מהעולם הזה, ואני יוצאת החוצה, ומבינה שהמרזבים סתומים, (תמיד בגשם הראשון בורח להם השכל), ועוד אני מדשדשת אליהם בניסיון לשחרר אותם טיפ טיפה, אני רואה שהסלון מקבל צורה של ימה קטנה, ואפשר לשוט אל אגם המטבח על גב אחד הכיסאות, כמו בסרטים המצוירים, וכבר אני רטובה עד לשד עצמותי. אפשר לסחוט אותי, ולמלא דליים. אבל, הי! מי צריך דליים כשיש בריכה במרפסת? ואני מצליחה לתפוס מקל של מטאטא שכאילו חיכה רק לי, ומגיעה אל הפתח של המרזב הראשון, ודוחפת את המקל פנימה, ועוד הולמת כמה פעמים, ושום דבר לא זז, ואני צועקת למוש שיבוא לעזור לי, למרות שאני יודעת שהוא לא בבית, ובמקביל ממשיכה לדובב את המרזב, אבל הוא לא נשבר בקלות, וממשיך למלא פיו מים, שתיקה רבתי, רק בלופ… בלופ… קטנציק, חיוור, ומאד מאד רטוב, מתערסל בתוך החור השחור, ועדיין גשם זלעפות, הדבר הכי קרוב למיני הוריקן שחווינו בבוסטון, ואני מציצה אל הבית, בזווית העין, ונחרדת לגלות שבמדרגות אל הקומה התחתונה זורם כבר נחל איתן, ואיזה ייאוש, רק המחשבה שאני אצטרך לגרוף את כמויות המים הבלתי נתפסות האלה החוצה, מעייפת אותי, כואבות לי הידיים, ולבינתיים מפלס המים עוד עולה ועולה, מגיע לי עד לברכיים, אני לא מגזימה, אבל או אז מגיעים הילדים הביתה, מה זה צוהלים, איתן בטוח שארגנתי לו איזה הפנינג קטן, שזה פיצוי על כל הפעמים שהתעצלתי לקחת אותו לבריכה, הוא קופץ אל תוך מה שהיה פעם שטיח, משפריץ על הספה והכורסאות שהודות לגובהן נשארו יבשות באופן יחסי, "איתן! מספיק!" אני צורחת עליו מהמרפסת, אבל רק הגרניום והיסמין שומעים אותי, וגם זה נס, ואני לפחות רואה שאוריה, חכם ומעשי, כמה טוב שלפחות הוא יצא כמו אבא שלו, דואג להרים את המוח של המחשב מהרצפה, שנייה לפני שהפרקים האחרונים והלא מגובים שכתבתי צוללים אל תהום הנשייה…  

ארבע שעות אחרי האפיזודה ההיסטרית הזאת, עוד ניסינו לסלק את המים החוצה. דבר כזה אף פעם לא קרה לנו. אבל לא משנה. מפה לשם, אחרי כל המהומה, איתני יושב על הספה ובנון שאלננטיות שואל אותי, "רגע, אימא, אבל למה קוראים ליורה יורה?"