אובמה (!) סקורסזה והטורטליני

ההתחלה הייתה דווקא מרנינה. החלטנו לצאת לסרט. בזמן שמוש מגגל ואני פוסלת כל מה שנשמע לי אמריקאי מידי, הציעה ביתי הבכורה בחביבות שהיא תשמור על הקטנים. כל כך שמחנו. כבר מזה זמן שהגענו למסקנה, מוש ואני, שהיתרון היחיד, אבל היחיד, בלהיות הורים לנערה בגיל ההתבגרות קשורה לעובדה שלא צריך לחפש בייביסיטר אם רוצים להרגיש קצת קולנוע אמיתי, ויותר מזה, לא צריך לשלם לבייביסיטר. (תמיד היינו מוותרים על הקפה שאחרי הסרט ואומרים לעצמנו בקמצנית ש"קפה אפשר לשתות גם בבית").  אחרי כמה דקות, מצא מוש את "החדש של סקורסזה" והשם עשה את שלו. התלבשנו ויצאנו.

הערב היה אביבי ומקסים, כמו שהבטיחו החזאים. הרכבת הקדימה, הנהג היה נחמד, ובאמת הרגשנו אמריקה. הגענו לדאון טאון שעה לפני תחילת הסרט. מיד כשירדנו מהרכבת, ראינו התקהלות רצינית ברחוב. שיחה קצרה עם שני שוטרים מחויטים ומחולפים למשעי (רק באמריקה השוטרים לבושים כמו בנקאים מתחילת המאה הקודמת) הבהירה לנו שאובמההה (!!!) בבוסטון. בכבודו ובעצמו. ולא סתם בבוסטון, אלא ממש במרכז הקונגרסים מעבר לכביש, ו"עוד דקה" תחלוף על פנינו הפמליה הראשונה. כמובן שהצטרפנו מיד אל מאות האנשים הנרגשים וחיכינו כמותם ללימוזינה הנשיאותית. והיא חלפה. הדקה. וחלפו עוד חמש עשרה דקות נוספות. ואו אז חלפה על פנינו גם הלימוזינה. (אחרי שמונה מאות אופנוענים ומאתיים ניידות משטרה) וכמובן ששאגנו כמו כולם למרות שהחלונות היו שחורים ויכול להיות שבעצם שאגנו לעוזר של העוזר של תת שר ההגנה השוויצרי, אבל מה זה משנה? שיהיה מה לספר לנכדים! (באזכרה לרבין בוושינטון, שבוע אחרי הרצח, לחצנו את ידו של קלינטון ועד היום הלחיצה מפארת את מדפי ההיסטוריה המשפחתיים.) 
אחר כך, כדי להרגיע את ה"התרגשות" ולהעביר את חצי השעה שנותרה עד לסרט , החלטנו לאכול משהו. בכל זאת, פסח. (זה היתרון של פסח בגולה. לא עוברים מארוחה משפחתית אחת לשנייה. פשוט כי אין משפחה.) אז ישבנו בבית קפה חביב ביותר, והזמנו מרקים, ושמחנו באינטימיות הזוגית נטולת הילדים… איזה כיף! אפשר לאכול מה שרוצים ולא להתחשב בפיקסציות הגסטרונומיות שלהם, (שזה אומר צ'יפס טבול בקטשופ במקרה הטוב, או קטשופ טבול בקטשופ במקרה הרע.) והידיים פנויות. פנויות! (לא צריך להאכיל אותם במקרה הטוב או את החולצה של המלצרית במקרה הרע) ואפשר לשבת בשקט (בלי להתחרש מקיטורים ומענות במקרה הטוב או מטנטרומים על הרצפה במקרה הרע) ובעיקר אפשר לשבת אחד ליד השני וממש לדבר. זאת אומרת, ממש להחליף מילים. משפטים. רעיונות… סוף סוף אני יכולה לספר למוש על הסיפור שאני כותבת…. וסוף סוף מוש יכול לספר לי על ההרצאה המאלפת ששמע וכבר שבוע הוא מנסה לצלוח את משפטי הפתיחה… "אז התאוריה מבוססת…" אויש מוש, צריך לנגב לאספי ת'טוסיק…. "אז את שומעת? הרעיון מדהים..הוא הצליח להוכיח…" אני שומעת אבל איכפת לך להכין ארוחת ערב? "אז הבחור הזה, אני אומר לך, הוא עלה על משהו…" נו, אבא. תעזור לי עם התרגיל הזה…. בקיצור ממש מדברים!  בתוך הדיבורים אנחנו גם מנסים לאכול, ומהר, כי עוד מעט מתחיל הסרט, ופתאום, בעוד טורטליני אחד נעוץ לי בין השיניים ואחד נוסף מתרווח בתוך הכף בדרך אל פי, מוש אומר לי, "תגידי, זה לא חמץ הדבר הזה שאת אוכלת?"

אופס.

…מיד התחלתי להלין כמה קשה להיות יהודים בגלות, ונאלצתי להביט בעצב במרק שאיבד את טעמו במהירות שחלפה על פנינו הלימוזינה הנשיאותית, והצטרפתי למוש באכילת המנה שלו. ("הצטרפתי" זה מילה עדינה ל"השתלטתי") אבל בכל מקרה התבאסתי לאללה מהמעידה ההלכתית, בעיקר לאור זה שכבר שבוע אני מנקה את הבית בטירוף ומסלקת את כל החמץ רק כדי "שנרגיש פסח". נו. אבל זה עוד היה החלק הקל. 
עזבנו את בית הקפה, ונכנסנו לסרט. סרט? טוב, מי שמכנה את מופע האימים הזה סרט, שיהיה בריא, אם אני סבורה שהוא חולה. (נפש). ובלי שום קשר לשם הטוב שיש לסקורסזה בהוליווד, אני מוכנה להעביר לו קורס מזורז באיך כן עושים סרט (רק אם הוא רוצה) או לחילופין מתגייסת לערוך בסרט הזה מקצה שיפורים בעצמי… (זה כבר מציג בארץ, השאטר איילנד הזה?!? אם כן, אז יכול להיות שהפוסט הזה מגיח באיחור מה.)

 
אז ככה:

1.      הסרט, (להלן הזוועה) מתחיל במוזיקת כלי נשיפה מפחידה וצעקנית שהייתה אקספוזיציה לסרט באותו סגנון. (מפחיד וצעקני.) חצוצרות וטובות וקרנות יער… משהו נורא. לאורך כל הסרט אין זכר לכלי נגינה קצת יותר מעודנים… מה עם פסנתר, נגיד? גיטרה? כינור? אפילו קסילופון… בקיצור פס הקול עושה חור באוזניים עוד לפני שמתחילה הזוועה האמיתית. עצה שלי: לפטר את מעצב פס הקול.

2.      הזוועה ממשיכה בכמויות אדירות של קטשופ שזורם על המסך בכל סצנה שנייה, בעשרות להבות אש שמלחכות את פרצופי האנשים ואת אהובתו של לאונרדו (לא צב הנינג'ה, דה קפריו) ובעיקר במאות אם לא אלפי עצים נופלים וקירות מתמוטטים מאמצע הסרט עד סופו. (כולל בכתוביות) עצה שלי: לפטר את התפאורן ולתבוע בחזרה את האוסקר על האפקטים המיוחדים. (הם מאד לא מיוחדים, מרטין!) 

3.      הזוועה ממשיכה בפלשבקים מהשואה. קשים ומסמרי שיער,  ובלי שום הצדקה! (זהירות, ספוילר) כי בסוף מתברר שלאורנרדו (לא הצב, כבר אמרתי) בכלל לא היה חייל בתקופת מלחמת העולם השנייה אלא פסיכופת סמוי. (בעצם, לא כל כך סמוי.) עצה שלי: לפתוח ספרי היסטוריה או לחפש בגוגל את הערך "זילות השואה", כדי לדעת מה אסור לעשות ומה אסור לעשות. (גם אם אתה נורא רוצה להיות ספילברג)

4.      טוב, יש לי עוד המון מסקנות לגבי הסרט הזה, אבל אין לי כוח לכתוב את כולן, אבל עצה שלי: לפטר את השחקנים, לפטר את הבמאי ובעיקר לפטר את הסרט. (אה. ולא להזמין מרק טורטליני בפסח.)