שחרחורת סופרת ומשוררת
בחיי שהתכוונתי לא להיכנס לבננות היום. אבל הפוסט של לי עברון ועקנין הזכיר לי משהו מדהים, ואני לא יכולה להתאפק. חייבת לספר אותו. לי סיפרה שהמציאות חיקתה סיפור שהיא כותבת. שהיא כותבת משהו על פנצ'ר, והבוקר גילתה שיש לה פנצ'ר באוטו. אז שכה אחיה, אני חושבת שזה באמת אחד הדברים הכי הזויים שקרו לי בחיים, אבל כשכתבתי את הקטע הבא, קרה לי משהו לא ייאמן. (זה קטע מ"מכתוב" שמתאר שריפה שפורצת ליד בית הגיבורה במהלך מלחמת לבנון השנייה) "…. אני נעמדת על קצות אצבעות. מציצה מבעד לחלון הרחב בסלון. תרה בעיני אחר מקום פגיעת הטיל. הוואדי שתחת הבית אפוף עשן. חלק מלשונות האש מלחכות את פאת השדה. למרבה המזל חרוש ונקי מעשבים. ובכל זאת האש נוסקת מעלה, נאחזת באלון בודד שעומד בקצהו, והופך לאבוקת ענק שחורת עשן, למרבה היגון. רותי רצה אל הטלפון. "תבוא מהר," היא מבהילה את אביה דרך האפרכסת, "הבית נשרף."
"הבית לא נשרף." אני מתקנת אותה בלי קול כמעט, "תגידי לו שזה נפל בוואדי." …"
זה הקטע. ועוד אני יושבת וכותבת את הקטע הזה, מתוך פרק שלם, כאמור, נשבעת בכל היקר לי, נעמי שלי צועקת לי, "אמא, שריפה!"
"מה, שריפה?" אני אומרת לה ולא זזה מהמחשב. ונעמי באה אלי, מבועתת, "השדה נשרף. בואי כבר."
ואשכרה. כבר מהחלון במטבח ראינו את הלהבות. יצאנו החוצה, והשדה בער!
הבית שלנו ממש גובל בשדות. זה היה קיץ. אבל האש לא פרצה מהחום! היה איזה ילד ששיחק עם נפצים או זיקוקים בגן שעשועים לא רחוק, והם נפלו בשדה ליד הבית שלנו והציתו אותו! בחיים שלי לא ראיתי כזאת שריפה מקרוב. אבל זה כמובן לא העניין. העניין הוא התזמון המיסטי. תזמון הזוי הזוי. הזוי. אתם לא מבינים.
וויי, נבהלתי, שמא פרצה שריפה בגללי… 🙂
לילוש. חלילה… רק הזכרת לי. מקווה שאת אחרי הפנצ'ר.
יום מעולה בלי שום תקלות:)
כל סופר ניזון מחומרים אמיתיים, גם אם לעיתים החומרים נראים רחוקים מהיצירה.
עושה רושם לפי הקטעים המובאים שהספר "מכתוב" שייצא בקרוב, בהחלט שווה קריאה, ועוד איך שווה קריאה.
היי גליה יקרה, כמה אני שמחה שזה מה שאת חושבת. הלוואי.
לגמרי מסכימה איתך לגבי חומרים שאובים מהחיים האמיתיים, ואכן במלחמת לבנון השנייה שרקו סביבנו הטילים וגם נפלו לא רחוק, אבל הקטע נכתב שלוש שנים אחרי, וכאן המציאות חיקתה את הסיפור. לא יכולה להסביר לך איזה הלם זה. זה מפחיד. בחיי.
מאד מקווה שאת בטוב. מאד אהבתי את "שיר מאני"
רק אל תאמינו בעין הרע. והשאלה האומנם צירוף מקרים. אין צירופי מקרים, סתם. כך אני מרגישה תמיד. העניין הוא רק לקרוא את הסימנים ולא לפחד כלל ולהמשיך ליצור מתוך ועל החיים – ושהכול תמיד יהיה לטובת כל המאמינים בטוב וביקר מכול – חיינו בשקט וברוגע חרף הבערות והפנצרים למיניהם. וזאת תגובה גם לך איריס וגם ללי, עמיתותי שבמצוקה רגעית.
ענתי מתוקה, התכיפות שאני מביאה את התמונות של הילדים שלי מוכיחה, אני חושבת, שאני לא מאמינה בעין הרע. אני מאמינה באמת באמת בעין הטוב.
עוד אחזור לפוסט הזה, ולשלך, כדי לענות. רק היה לי חשוב להגיד את זה.
שכה אחיה, אני מתחפפת. אני שורפת זמן יקר:)
מבינה, מבינה. יש לי כמה כאלה. אנחנו מכשפות, לא?
תעלי תעלי, לוסי יקירה. את המכשפה הכי מקסימה בסביבה.
וזה מזכיר לי שרציתי להכנס לפוסט שלך על המכשפה, ופרח מזכרוני. אכנס בלילה שלי.
יום הכי הכי טוב, ונשיקה.
הי, מדהים ואפילו מפחיד קצת.
לפעמים סתם צירוף מקרים, ולפעמים ממש נדמה לי שהיקום איתי, מקשיב ונותן את החלק שלו במחזה.
לגמרי, רוניתי. וזה היה באמת מפחיד. אבל כשאני חושבת על זה, שבוע אחרי שזה קרה, עוד סיפרתי על זה לכל העולם, ופתאום, רק אחרי שלי העלתה את הפוסט שלה, נזכרתי בזה שוב, וזה מלווה אותי מאתמול. וזה סוג של מנגנון הגנה, אני חושבת, לא להתעסק בדברים האלה יותר מזמן קצוב.
אבל תקראי את מה שאמיר כתב מתחתייך. גם סיפור גדול.
נשיקות מתוקה, יום הכי טוב.
איריס, אני חושב שכולנו טלפתים, כולנו יוצרים את המציאות שלנו, ובמשותף – את זו המשותפת לנו.
לאנשים שהממברנות שלהם דקות ופתוחות זה גם קורה כל הזמן כנראה 🙂 ולא תמיד הדברים ברורים או המסר (אם יש) עובר.
יכולתי לספר פה המון סיפורים כאלה, אבל הנה אחד די צנוע, מלפני כמה ימים.
בלילה לפני אירוע הסיום בתערוכה של אירס קובליו, החברה שלי חלמה שיש לי עוד ילד וקוראים לו שון.
אחרי הצהרים דיברתי עם איריס בענייני הסעה, והיא שאלה אותי אם שון לא מגיע גם. 'לבן שלי קוראים יער', עניתי לה, 'ולא, הוא לא יבוא'. 'אה באמת? חשבתי שקוראים לו שון'
מדהים הספורים האלה מרתקים אותי וקורים לי כל הזמן
אני קוראת להם התזמונים המופלאים של היקום
משהו להרגיש שאנחנו לא לבד
כל מילה בסלע. כלומר על הצג, חנתי. ואנחנו לא לבד. אני חושבת ששתינו מרגישות ככה, לגמרי.
נשיקות ויום נפלא. נכנסתי לכמה קצרצרים והם נהדרים. חייבים להתקבץ ולראות אור. חשוך שם בארכיון:)
אמיר יקר, סיפור קטן- גדול.
וממברנות דקות זה אני. רק צריך לדאוג שלא תקרענה:)
נשיקות ותודה גדולה שהבאת. אפשר את השאר? זה חומר טוב לסיפורים קצרים:)
היי לכולם, מאד מבינה שחייו של אמיר מסעירים את הבלוג, אבל אתם מוזמנים להגיב רק לגופו של עניין, ולא לגופו של אמיר:)
אולי. ואז זה באמת יהיה דלק לסיפור קצר:)
אולי זו ממברנה של גבר: חברה שלו פשוט רומזת שהיא רוצה ממנו ילד והוא עושה מזה סיפורי טלפתיה.
ולא סתם גבר, אלא עמיר שיוצא עם סיגל.
קורה גם לי, איריס, וקורה הרבה. גם אני נבהלתי כמה פעמים (למרות שהאירועים לאו דווקא היו מבהילים). נבהלתי מעצם זה שקודם כתבתי ורק אחר כך הדברים קרו. אין לי מושג איך אפשר להסביר את זה, ואולי גם לא צריך להסביר, אלא לקבל שיש קשר בין הדברים, אבל זה לא פשוט. לי זה גורם להרגיש אחריות למה שאני כותבת, וגם לחשש מכתיבה על דברים רעים.
היי חני יקרה. מסכימה איתך לגמרי, עד השורה האחרונה. זה יכול לסרס, לא? הפחד, ככה אני חושבת, הוא אויב מאד גדול של האדם היוצר. וגם זה מחזיר אותי לפוסט האחרון של אמיר אור. ובעצם, כשאני חושבת על זה, כל מה שאנחנו כותבים ועושים קשור מאד לפוסט האחרון של אמיר.
מקווה שנתראה בקרוב קרוב, ותספרי איך היה הערב בקיסרייה? תעלי על זה משהו?
לילה טוב אצלכם, אני עפה.. 🙂
את צודקת, איריס, לגבי הפחד. אני בהחלט מתמודדת עם זה. זה כנראה חלק בלתי נפרד מתהליך היצירה – הפחד וההתגברות עליו. והערב בקיסרייה היה מוצלח מאוד – הגיע הרבה קהל, והיה כיף לשתף ולהשתתף. מקווה להעלות עליו משהו בקרוב.