זמן, זיון, אהבה ותשוקה/ חיי נישואין

את יום הנישואים השלושה עשר הם חגגו במריבה טראנס ביתית שהזכירה לה מדוע לא היו צריכים להתחתן. היא עמדה במטבח והכינה סלט, הוא קילח את בנם הקטן בשעה שהטיסו זה לעבר זו האשמות ומטענים שלא נפרקו כבר שנים. היא קיוותה שיעצרו לאיזה חניית ביניים, אבל הוא היה על אוטומט.  
גשם חרישי החל לרדת. אלמלא ראתה אותו, דק ומחטי בעד לחלון, הייתה סבורה שזאת היא שמטפטפת. "את חושבת רק על עצמך," המילים שלו נחתו עליה. היא הניחה את הסכין על קרש החיתוך ופנתה למקלחת. כשנכנסה, הציץ לעברה, ובעודו נוטל מגבת רטובה לנגב את הילד, למרות ששנים היא מפצירה בו להיגמל מההרגל המפוקפק הזה, המשיך, "את שקועה בעולם שלך, ודי לי מזה." ובאיזה עולם אני אמורה להיות שקועה אם לא בעולם שלי? רצתה לענות, ובכלל, העולם הזה היה הסיבה להתאהבות ההיא, הישנה, זוכר? אבל מחשבה אחרת, קשורה-לא קשורה, ששוחה בראשה כבר הרבה זמן, נפלטה כאילו מעצמה והיא אמרה, "אתה כבר לא אוהב אותי." והושיטה לו מגבת יבשה ששלפה מהמדף.

השתיקה שהחזיר לה הבהילה אותה הרבה יותר מהצפוי. בשלוש עשרה השנים האחרונות הם ידעו די והותר שתיקות, אבל השתיקה הזאת, שנמהלה במחשבותיה על הזמן המגומגם שחלף, הרחיקה לכת. והיא החלה לבכות. וכבר לא ראתה כלום. גם לא את השתיקה, שנמלטה אל חדר הילדים והתיישבה על ערימת משחקי ההרכבה והפירוק. והזיכרון.  

"לא בא לי כבר לצאת למסעדה." אמרה מאוחר יותר. "גם לי אין חשק." החזיר לה, והיא הרגישה כמו ילדה שפותחת את המזוודה של המתנות, ומגלה שהיא ריקה.

הגשם המשיך ללחוש טיפות לחלון, והם נכנסו למיטה. הסדינים היו מעומלנים ומתוחים. או שזה רק היה נדמה לה. ופתאום, מאז ומתמיד זה קורה לשניהם בעת ובעונה אחת, הם החלו להפשיט זה את זה. בבהילות. כאילו מישהו רודף אחריהם. (אולי הזמן?) הוא ליקק את דמעותיה, שגולשות כבר שנים בתזמון ידוע מראש, והיא מצצה את איברו. הוא צלל אל שדיה, והיא שייטה בין סירות עצמותיו, אנה ואנה. לכאן ומכאן. שפתיה עגנו בצווארו. המיטה גנחה איתה כשחדר אליה והם הזדיינו עד שראתה שמיים, ונזכרה מדוע החליטו להתחתן.

הגשם חדל כשגמרו, והיא שמחה לגלות שהתשוקה מדברת שוטף. שהעונג יודע שפות. מילים ועוד מילים של הגוף, בוויכוח הנצחי עם הזמן.