שחרחורת סופרת ומשוררת
זה סיפור קטנצ'יק, על ילדה קטנצ'יקית, בת שמונה לכל היותר, שמרגע שלמדה לחבר את האותיות למילים, ואת המילים למשפטים לא הפסיקה להחליף ספרים בספרייה הקטנה בקצה המושבה, ולא הפסיקה לכתוב שירים קטנטנצ'יקים על גמדים ופיות ונסיכות ואבירים מארצות רחוקות. שירים שגרמו לה לחייך אל עצמה באושר גדול. היה ברור לה כי מצאה את ייעודה בחיים. מה היא רוצה להיות כשתגדל? סופרת. זה ברור.
ביום חורף אחד סתמי, (באמצע כיתה ג') אחרי שששתה את כל ספריו של הסופר הנערץ עליה, הלוך וחזור, חזור והלוך, והחליפה אותם שוב ושוב ואפילו רבקה הספרנית כבר החלה להתרגז, (יש עוד ילדים שרוצים לקרוא את…!) החליטה הקטנצ'יקית שהיא רוצה לכתוב מכתב לסופר הגדול גדולצ'יק. היא חקרה ובדקה והציקה לאמה במשך שבועות. איך משיגים את הכתובת שלו?
היא לא זוכרת איך הגיעה הכתובת לידיה, אבל כעבור כמה חודשים, זה היה בקיץ, המשימה הושלמה! כתובתו אותרה, ונכתבה באותיות קידוש לבנה, ביראת קודש, ביומן התלמיד. בלי לבזבז רגע, כתבה אליו הקטנצ'יקית מכתב שהלך והתארך, (פטפטנית היא הייתה גם אז) בראשו התנוסס המשפט "כשאני יהיה גדולה אני רוצה להיות סופרת כמוך!" בלב הומה ובנפש מרוגשת שלשלה את המכתב לתיבה האדומה. וחיכתה. והמתינה. וציפתה. וייחלה. כל יום, אחרי הלימודים, רצה לדואר שליד המכולת של נחום, כדי לתפוס את המכתבים לפני המיון… התשובה לא אחרה להגיע. בחיל ורעדה פתחה את המעטפה. "איריס יקרה," היה כתוב שם בכתב יד סדור ונאה, "עוד חזון למועד! כדי להיות סופרת עלייך לדעת עברית מהי. במכתבך אלי מצאתי מספר לא קטן של שגיאות. כך למשל, אין כותבים, אני יהיה. אלא אני אהיה…."
שוב ושוב קראה את מכתבו של הסופר. שהיה, כאמור, מנומק היטב. וכשדמעות בושה ותדהמה בעיניה אצה הביתה והחביאה את המכתב מתחת לכר שעד מהרה הפך לבריכה קטנה ורטובה. למחרת, כשחיפשה את המכתב, לברר אם זה היה חלום רע או אמת עצובה, גילתה כי זה נעלם באורח פלא. (אין ספק שיד אמה הייתה בדבר) לשאלות ולחקירות של חברותיה ענתה כי מעולם לא זכתה לתשובה. ולא. היא לא יודעת למה לא בא לה לקרוא את ספריו יותר…סתם. זה כבר נמאס…. כל כך חפויה ומבוישת הייתה, שאפילו הזמנה שקיבלה ימים אחדים אחר כך, מלשכת הנשיא דאז, יצחק נבון, להגיע למעונו, לקבל פרס על הצטיינות בלימודים או אולי אפילו על הצטיינות בכתיבה, (היא לא זוכרת. יש לה זיכרון קטנצ'יק לדברים טובים) לא הצליחה להתגבר. הכל בטעות יסודו. איך יתכן, שהיא, הטיפשה העילגת, תוזמן לקבל פרס כזה… ?
ואת החלומות שחשבה שהם באמת מידי מידי גדולים עליה דחפה עמוק מתחת ללב הקטנצ'יק. לאיזה עשרים שנים. אפילו יותר.
כמה עצוב. שברת לי את לב הילדה שבי, אירוסית. איזה נבל, לעשות שריר לילדה קטנה. כמה קטן ונאלח אפשר להיות.
איזו נבזות!
אני זוכרת לטובה את המשורר יהודה עמיחי זכרו לברכה, שהיה קורא את שירי שהייתי שולחת אליו בדואר , ומעיר ומחמיא ושואל ומתענין, ולימים כשהגיע למפגש עם תלמידי במסגרת "סופר אורח" הוא זכר הכל והמשיך להתענין
יש גם יוצרים נאצלי רוח במחוזותינו ואת הזכרת אחד מהם בפוסט של יעל, איריס
כן, יש גם מספר מענטשים בתחום. אבל הרוב לא. וכל מה שצריך באמת, זה נימוס בסיסי – קצת דרך ארץ.
יעלה, זה יותר מדרך ארץ. זה משהו שעובר על אדם שמרגיש שהוא בפסגת העולם ושוכח שמפיסגה אפשר רק לרדת.
ואני בכל זאת אומרת, אדם שמיטיב להביט לתוך נפש האדם, הכיצד שכח להביט לתוך עצמו? לכן אני עושה הפרדה מסוימת בין "אנשים רגילים" ל"אנשי רוח", שברוח עוסקים. מצפה מהם לסוג של "אינסייט" פנימי גדול יותר מ"סתם אנשים". ציפיה נאיבית, כנראה.
יעלה וחנה מתוקות, אתן יודעות מה, בזיכרון לאחור, אני אפילו לא בטוחה שזאת הייתה נאלחות או נבזות, אלא סתם לב של איש מוכשר שנעשה גבוה ממנו ואפילו הוא לא ראה אותו וכלל לא חש בנזק שעשה.יכול להיות שאפילו התכוון לעודד אותי להמשיך ללמוד… גם חתם כך את המכתב.. ב"המשיכי…" פשוט העלבון היה כל כך צורב.
מה אומר לכן? עוד שיעור לחיים. זה לא נגמר. לאחרונה קיבלתי עוד כמה כאלה.
אוהו, זו נבזות: אדם שתופס תחת על ילדה קטנה ונוהג ברשע ובעיוורון נוראי, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו. הנה אני הסופר הגדול נותן "טיפים" לקטנה המטומטמת. וגם הורים נוהגים כך כדי להיבנות מחולשת הקטנים. במקום לשבח ולחזק, מנמיכים. נו, תופעה אנושית נפוצה.
הלוא כל מה שהיה צריך לכתוב לך זה עלי והצליחי, המשיכי כך, את בדרך הנכונה וכו'. למה להעליב? מה יוצא מזה? הלוא ברור שאת שגיאות הכתיב שלך את תתקני פעם, נכון? מה ההקטנה הזו? נורא מרגיז. בטח ירד ככה גם על הילדים שלו.
יעלה. אבל הנה. אני כותבת את זה. וכותבת בכלל. (ואגב… מקפידה על הא' בגוף ראשון יחיד עתיד…)
נשיקות חמדתי. ומחשבות טובות. תגידי, מה קורה פה, לאחרונה? זה תמיד היה ככה, ואני רק התעוררתי?
כדאי שאחזור לישון. זה עושה לי רע.
איריס
גם אני מאמינה בשליחותו של איש הרוח ומנסה ליישם.
ימים אלה של בלוגיות אינטרנט ופלורליזם אינם יכולים להניח לחארות להתבצר במגדל השן שלהם יותר.
שמחה שלא שבר את הקטנטונת. זו הקטנה גדולה תהיה!
מירי נשמה, תודה. אבל הגדולה כבר גדולה. בת ארבעים! היית מעלה בדעתך? ותחשבי, אם בחמישה חודשים אני כותבת ומעלה פוסטים בתדירות של רחצה ועוד פעולות השתיקה יפה להן, אולי צריך דווקא להודות לו, לסופר הגדולצ'יק, שהשתיק אותי עשרים שנים… אה?
אני מניחה שיש לא מעט אנשים שיהנהנו במרץ כשיקראו את התשובה הזאת…
איריס, כשחזרתי לישראל אחרי לימודי ציור בארה"ב (לפני 20 שנה) הגלריסטית הראשונה שפגשתי (מפורסמת תלאביבית) אמרה לי: זה מה שמציירים באמריקה? הציורים שלך נראים כמו גובלנים.
אבל אני מפנה אותך לפוסט הזה:
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=5001#post5001
איריסי. כתבתי לך תשובה בפוסט שלך. אבל אני מתה על גובלנים. הם מזכירים לי את דודה שלי, אשה אהובה, שהייתה סורגת, רוקמת ומדביקה, כטוב רוחה עליה, ורוחה הייתה טובה, אז טובים היו אפילו הגובלנים. שהיו ממוסגרים בפיתוחים רננסנסים שצברו טונות אבק…. אבל יש אבק ויש אבק… כמו שכתב לי שחר מריו, ואני לוקחת את דבריו בשתי ידיים.
נשיקות והצלחה בסופ"ש, אם לא יצא לי לאחל זאת שוב עד אז.
משורר מפורסם יעץ פעם למישהי בשם קלרה ששלחה לו שירים, וכתבה לו מעט על חייה ועל חיבתה לשחיה ולשירה: "יותר שחיה".
לכאורה, מהן כמה מלים מסופר על שיפור העברית לעומת פרס מהנשיא?
הפער בין עצה עם עידוד לעצה עם דיכוי קטן מאוד לפעמים, ואולי גם תלוי במקבל.
אמיר יקר, מסכימה איתך מאד, בעיקר עם שתי המילים האחרונות, למורת רוחן של כמה מחברותי הטובות פה. (כי הרי מדובר באמת בילדה. בלי כלים משוכללים להתמודדות עם מה שנתפס בעיניה ככישלון)
כי בהחלט. גם אם הטנגו שנוצר פה היה עם ניחוח פדופילי משהו, אני מסכימה איתך ועם גיורא, (ואולי לא בכדי, הבנים היחידים בחבורה) שאין בכמה מילים של תיקון עברית, כמו שהסופר בוודאי חשב, פסול גדול כל כך. הוא לא ידע לאיזה ילדה הוא ממען את התיקון הזה, תיקון, תרתי משמע.
איזה מתוקה הקטנצ'יקית הזאת 🙂
שיעור גדול נתת כאן איריס
אזכור זאת , תודה !
ועוד דבר : סתם נימוס עם קצת "קומון סנס " עוד לא הרג אף אחד גם לא סופר גדולצ'יק נורא 🙂
ריקי יקרה, כתבתי ליעלה וחנה שלאחרונה קיבלתי עוד כמה שיעורים כאלה, שיעורים לחיים. אולי אכתוב עליהם. תודה גדולה ויום גדולצ'יק.
וואי, איזה נאחס של בנאדם. וכמה עצוב שחרחורת שכל כך נפגעת מהאיש האיום הזה. אולי תגלי לנו מי האיש?
נעמי יקרה, חלילה לי. כמו שאמיר כתב באבחנתו החכמה, "הפער בין עצה עם עידוד לעצה עם דיכוי קטן מאוד לפעמים, ואולי גם תלוי במקבל." ואני מסכימה. הן ספק שגם בי האשמה. אולי, אני, ברגישותי המופרזת, העצמתי את דבריו? כמה וכמה פעמים בחיי שמעתי את המשפט, "איריס, את מה זה מגזימה…!" ואולי, כמו בשיר הנפלא שאמיר אך פירסם כאן, הזיכרון הבוגדני שלי שיחק בי? ואולו לא אלה היו דבריו? הרי המכתב מעולם לא נמצא… מובן שאין בידיעה הזאת להכהות את עוצמת הפגיעה שחשתי. אך חלילה לי להעמיד אדם, אף שחלף מן העולם, על לשון המאזניים.
תודה לך, אישה יקרה, על הביקור ועל התגובה ולילה טוב טוב.
איזו גסות והתנשאות, לשבור לב של ילדה קטנה רק אדם חסר רגישות יכול
חני יקרה, את בוודאי ובוודאי יכולה להיות חוויה מתקנת. אין לי ספק שאצלך כמה סופרים גדולים היו יוצאים מורווחים מכמה שיעורים. לכשיצא, בעזרת השם, ספרי לילדים, אתייצב אצלך ראשונה. תודה תודה.
בטונות של כוונות טובות המבוגרים של תקופת ילדותי גם מעכו לי חלומות.
ואת יודעת מה, גם בתקופת הלימודים. הייתה מחנכת דגולה שאמרה על חריצותי שאם לה היו אומרים שהיא חרוצה, היא הייתה נעלבת. יען כי מי שחרוץ הוא טמבל, נמלה קטנה.
לוסי מתוקה. (קודם, בסוד, אני עובדת על מה ששלחת לי…מקווה שיצא צבעוני.)חוץ מזה אני חושבת שאפשר לקרוא את הסיפורצ'יק הזה בהרבה דרכים. עובדה שפתחת "בטונות כוונות טובות…" אני חושבת שיש מצב שהיו לו כוונות טובות.זה תלוי תרבות, אפילו. לא יודעת. תודה גדולה על הכניסה והשיתוף. והמורה שלך לא שמעה על "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם" ?
כנראה שלא.
הי איריס, כאב לב גרם לי הפוסט הזה שלך ואני לא מסכימה עם אמיר לגבי התלוי הזה שבמקבל. אין צ'אנס בעולם שאף ילד בכיתה גימל שהפך עולמות על מנת להתכתב עם סופר שנערץ עליו, שלא היה נהרס לו חלום בו ברגע. אדם יכול להיות פגיע לעצמו ומכך להקיש שהוא רגיש לזולת, אבל כשאומרים על יוצרים שהם אנשים רגישים, אני לא בטוחה שהכוונה לזולת, ובכלל מוצאת שאני תמיד נזהרת במעמד שבו אני מוצאת את עצמי תלמידה, לא לבקש חוות דעת שאני עלולה לא לדעת לקבל. אבל אני לא בכיתה גימל, ילדה בלי הגנות.
בילדות, אני מצפה לפחות ממורים להיות רגישים לילדים. לצערי אפילו את זה לא מוצאת לא בעבר, ולא בהווה חיי.
ולך מאחלת שהכתיבה על זה משחררת משהו ולפי הכתיבה שלך עד כה את בדרך הנכונה ושמתי לב שאת אפילו נהנית לכתוב מתוך עולמם של משתמשי היוד בעתיד כאילו דווקא אשתמש בטעויות האלו ואף אחד לא יוכל לומר לי כלום כי זה מתאים בסיפור. אוהבת את הנקמה הזו בין אם מודעת או בין אם לא ובין אם אני אפילו טועה. פשוט נראה לי יופי:)
לא נעים.
אבל ראיתי פעם סרט קנדי כזה על ילדה שסופרת נערצת קטלה אותה, והיא ויתרה על חלומה. סיפור עצוב.
לדעתי, מעיד על אופי חלש, גם של הסופר הקטלן וגם של הילד הפגוע.
לדעתי, אם הכתיבה היתה באמת באמת חשובה לך היית מוצאת דרך להתגבר או לפחות להמשיך בכתיבה. גם אמך היתה צריכה למצוא את הדרך לעודד אותך לא לוותר.
לא מסכימה איתך שרון. מאוד קל לקטוף חלום של ילד ולא תמיד הורים יודעים מזה או בכלל יודעים איך ניתן לתקן. להגיד לאיריס שזה כנראה לא היה מספיק חשוב לה זאת מעין חוסר רגישות בעיניי כיוון שלפי מה שהיא עושה היום זה בהחלט חשוב לה וכואב לחשוב שלקח לה עשרים שנה להשתחרר מהטראומה והנה את באה וטוענת נגדה על חולשת אופי. לא רק שזה לא קשור לאופי .ומסתבר שהיא הייתה ילדה רגישה ופגיעה, וזה לא אומר שעכשיו היא לא, אלא רק שהיא סוף סוף אזרה אומץ להגשים חלום ילדות, ואת מגיבה לדעתי בחוסר רגישות חוזר כלפי אותה ילדה שחושפת כאן את כאבה. מקווה בשביל הקטנטונת הגדלדולת שכאן, שעם השנים היא למדה להגן על הילדה שבה ולא תפגע יותר מידי מתגובתך. נכון איריס?:)
בנות יקרות. קודם שמתן לב, שאנחנו כאן בשיח בנות שכזה? (סליחה אמיר, אבל אנחנו באמת הרוב היום.)מעורר עניין לפוסט בפני עצמו… האמת היא שזה הרבה הרבה יותר מורכב ורחב מכפי שכתבתי את זה, בפוסטון הזה. זאת חוויה, שאם פורטים אותה, זה סיפור. אולי אפילו בסיס לרומן. יש כאן מיליון אלמנטים שלא תוארו. מי זאת, הילדה הזאת… חולמנית? אמביזיוזית? מוכשרת? אין פה רמז. ומי האמא. למה היא באמת בחרה להעלים את המכתב, בבחינת מה שלא קונקרטי לא קיים. איזה מקום יש לה בסיפור הזה? מי הסופר…. איזה סוג ספרים כתב. איזה מקום שמור לו בתרבות העברית… על מה כתב בעצם… מי החברות שלה… ואיפה האבא? ומה עם רבקה הספרנית ונחום מהמכולת…. יש פה מיליון ואחד פרטים. ואתן יודעות מה, אני עובדת על מין פרוייקט שכזה, כרגע, קובץ סיפורים קצרים שקשור אחד לשני. אולי אעלה את זה כסיפור קצר. מאד מאד מתאים.
מכל מקום, תודה סיגל. כבר עליתי על זה שאת קוראת את נפשי לעילא. תודה שרון, על הכניסה, והמחשבה. ולא. אני לא נעלבת. אני במקום אחר היום.
לילה טוב טוב.
מסכימה איתך רק שאנחנו יודעים מדברי האם את שמה של הילדה:)
ואגב סקרנות ילדית שבי שואלת, לא משנה מי זה הסופר אבל מי זה נחום מהמכולת ומה הוא קשור? אפשר סיפורון?
סיגל יפתי, (ואל תחזירי לי שאת לא יפה. אין מצב) זה חיים שכאלה! נחום מהמכולת זה סיפור נוסף. שמן. עם בדיחות שמנות וארנק שמן… מבטיחה שיגיע הסיפור עליו… כמו שאת שמה לב אני מוציאה פוסטון כל יום. אם לא יגיעו קולות המחאה הבננית עד בוסטון הוא יופיע על מסכך ביום מן הימים, עד אוגוסט.
אני עדיין מחכה לבלוג שלך פה. ולו בשביל לראות אותך מחייכת בפינה השמאלית העליונה של המסך שלי.
נשיקות יקירתי.
לשמחתי אני מאמינה שאני יפה אז לא אכחיש:) ולגבי חיוכי הוא כאן כל הזמן ואם תתאמצי תוכלי לראות אותו מרוח אצלך בבלוג ולא מסתפק בפינה קטנה.
אבל אולי, מי יודע, אולי באיזה יום מן הימים יתפרץ בתוכי חשק בלתי נשלט לכתיבה או פרסום, היצירתיות שבי תקלף מעל עצמה את בגדי ההסוואה שנדבקו בה כנראה באיזו כיתה גימל משלי. לפתע אהיה חייבת לכתוב או שאמות, או אז אני בונה עלייך שתצילי אותי ותתני לי להתארח אצלך בבלוג בפוסט אורחת שיהיה כמובן פוסט רב המכר הראשון בתולדות ההסטוריה האינטרנטית, עם יותר ממליון תגובות.
וכמובן זכות התגלית תהא שמורה לך לנצח פלוס תמלוגים. הולך?:)
ועד אז יקירתי…אשאר בחלון התגובות הירקרק, ירוק הולם אותי ואנונימיות יושבת עלי נחמד.
אוי סיגל. הצחקת אותי לאלללה. אבל יאללה … בואי נלך על זה. אפשר להתחיל לחפש ספונסרים… !
ואחר כך, כשניהיה עשירות, נוכל לשבת כל היום רגל על רגל ולכתוב אחת לשניה תגובות מפרגנות…
טוב, אני זזה לקחת את שמש חיי.
אבל ירוק זה צבע טוב. אם כי עדיין תמוהה בעיני הבחירה בו כצבע השולט במטע. את יודעת, בננות ירוקות… זה לא מרמז על בוסר?!? (יעלה. לתשומת ליבך.)
נו. טוב די. הלכתי.
איריס,
זה מכתב גדולצ'יק לסופר קטנצ'יק.
עצוב כמה רע אנחנו מסוגלים לגרום בכמה מילים, כבני אדם, וכן,
יש כאלה שיותר וכאלה שפחות,
אולי לפי המידה שבה כבר הצלחנו לעבוד עם עצמנו.
או שכמו שידיד שלי אומר ומאמין, לפי מידת הרוע (אני פחות מאמינה בזה).
ואולי המנוחה של עשרים שנה מהתחום באמת תביא איתה בדיוק את מה שצריך.
רוניתי מתוקה, לא הבנתי את הפיסקה השניה.
"אולי לפי המידה שבה כבר הצלחנו לעבוד עם עצמנו. או שכמו שידיד שלי אומר ומאמין, לפי מידת הרוע (אני פחות מאמינה בזה)."
בכל מקרה תודה רבה על הכניסה והתגובה.
הי איריס.
אני מאמינה שהרע שמצליחים לגרום בכמה מילים יכול לפחות לפעמים ככל שעבדנו עבודה עצמית וישבנו ותיקנו את יחסינו עם עצמנו ועם אחרים.
יענו, טיפול או תהליך או סתם חיים.
איריס, טוב שלא אמרת נואש. והחוויה הזו היתה עוד לבנה במודעות שלך, כמו אצל כל אחד. לומדים מההתנסויות. אנחנו (דרי המטעים למיניהם) כבר ננסה ליצור לילדים שלנו ולכל מי שרק אפשר סביבה תומכת יותר, כך שגם אם איזה קוץ ייטפל אל קוצו של יוד, זו לא תהיה רעידת אדמה, אלא עיטוש קל. עיטושצ'יק.
נועם יקירי. לפני הכל, כנס בבקשה לפוסט שלי "אדמה שחורה בהאיטי" http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14661&blogID=290
יש שם שיר של נקולאס גיין, שמציע חשיבה אחרת לגבי השימוש במילה "שחור", מירי גם רמזה על זה בפוסט הווירטואוזי שלך, הקודם.ושלרגע לא תהנה אי הבנות, זה כל כך בילד אין אצלנו. אני הייתי מתה לשנות את צורת החשיבה שלי בעצמי. אבל זה שיר מעורר מחשבה.
וחוץ מזה, אני חושבת שלא רק לילדנו, אלא בכלל.
נשיקות ויום טוב. קראתי מה כתבת לי אצלך, אכנס לזה שוב בלילה שלי.
הי איריס, קראתי את פוסטך ההוא היפה כבר כשיצא מהמאפייה. אבל לא הבנתי את הקשר. איזה שחור? השחור שבפוסט הקודם שלי היה צבע המתז מנטפים או מנען בעל ספיקה X. ביי, סקרן. !!!
נועם יקירי, קראתי מה ענית לגבי המתזים. (וצחקתי…) לא… לא… פשוט כתבתי לי: "והחוויה הזו היתה עוד לבנה במודעות שלך.." וסתם, חשבתי שאף פעם לא היו לי חוויות לבנות. הנה, עוד מונח שדורש חקירה.
ועכשיו, בי נשבעתי. אני חוזרת לכתוב. אני אוכלת יותר מידי בננות ביממה האחרונה. אכתוב לך בלילה שלי. נשיקות.
איריס, לבֵנה בצירה – brick!
all in all it's just another brick in the wall
רבותי, אינני מבין את ההתרגשות הזאת.
בזמנו, בכתה ד' (1950) כל ילד היה אמור לדעת לכתוב בלא שגיאת כתיב.
כל שגיאת כתיב בכל מקצוע שהוא הורידה נקודות מן הציון.
דומני שחדלנו להבחין עד כמה רופפו בתי-הספר את הדרישות הפשוטות מן התלמידים.
אתם יודעים מה?
בזמן האחרון שמעתי ברחוב ילדים שואלים מדוע כבר יש רחוב על שמו של יהודה לוי ועדיין לא קראו לשום רחוב על שמה של נינט טייב.
מדובר בילדים בגילי 12-10!
יוצא מזה שאם תעיר לילד על בורותו תהרוג לו את הרצון להיות סלב?
גיורא יקר, וחברות יקרות יקרות, האמת היא שחיכיתי לבוקר שלי, בתקווה שעוד חברים מהבננות יקראו את התגובה. והאמת היא שגם לא ידעתי מאיפה להתחיל. אכן, היו הרבה מאד כניסות ואולי באמת התחוללה מהומה קטנה, מהומונתצי'קית. משתי סיבות, לדעתי. האחת, מדובר בחווית ילדות, וזה ידוע שילדים תמיד גונבים את ההצגה. והסיבה האחרת, אני מניחה, שכתיבה והשאלות וההשלכות שהיא נושאת בצידה, משותפות לכולנו. שהרי זאת בלוגיה של כותבים.
גיורא, הרשה לי להתעלם מההערה על נינט ויודה, אין לי מושג מה הקשר לפוסטון שפירסמתי ואין לי שום כוונה להלין על "הולך ופוחת הדור" זה פאסה וכלל לא רלוונטי לדיון שהתעורר פה.
בלילה, כתבה לי ליה הערה שאחר כך לוותה בעוד מכתב למייל האישי ואני חושבת שהיא צדה עניין שיש לתת עליו את הדעת. אביטלי, את פירשת את ההערה שלה כפמיניזם, גם אני בהתחלה, אבל אני חושבת שהיא נגעה בשאלה יותר עמוקה, כתיבה כדרך חיים, כייעוד.
אז קודם כל הבהרה, מעולם לא חדלתי לקרוא או לכתוב. ואביטלי, שוב, המשותף לנו זה עולם הבמה, שלא נכנסתי אליו, אבל מזה שנים ארוכות שיש לי תיאטרון בובות, ולצורך זה כתבתי ועיבדתי המון המון סיפורים ואגדות והופעתי איתם בפני ילדים, וזה מתקשר לנקודה הבאה. מה הקשר לנושא המדובר? למה ילדים? ילדים כי הם אוהבים אותך אם אתה אוהב אותם. הם לא שיפוטיים. הם למעשה הקהל הכי אמיתי לאנשים אמיתיים.גם כקוראים. גם כצופים.
הפחד להציג את הדברים שאני כותבת לקהל
מבוגר, זה הפחד והבושה שמתקשרת לחווית הילדות ההיא, זו שבפוסטון. החוויה הקשה של מישהו שקורא את מה שכתבת ומתייחס לזה בביטול, או שולל וכיו"ב היא החוויה המכוננת, ואליה כיוונתי והיא זאת שמלווה אותי עד עכשיו, כאדם בוגר.
ליה כתבה לי, כתיבה למגירה היא איננה כתיבה לפירסום, בכתיבה לפירסום יש הרבה יותר מחוייבות וכיו"ב… ועם זה אני מסכימה איתה לחלוטין.
בכל מקרה, יש עוד המון מקום לדיון על הנושא, וכמו שכתבתי לסיגל, חסרים אלפי פרטים בסיפורונצ'יק שהבאתי.אולי צריך לכתוב על זה סיפור קצר.
איריס , אני שחה שאת שוחרת שלום, אך בהחלט היא הזכירה גברים ונשים.
גברים נוהגים כך.. נכון.
נשים.. כך.
גם נכון.
המשותף לנו שאנו נשים. נכון שאולי יש נשים יותר גבריות. יש שלא. יש הכל מכל וכל. אך גבר אינו אישה והפוך.
וכל כתיבתה על השניצלים נראת לי בעיתית.
אז בטח שלא התכוונה. ויפה שאת סולחת.
אבל הגישה שלה מרגיזה אותי ואיני נוטה ליחס אותה לעולם במה או עולם בישול.
זאת פשוט גישה מוטעית שכתבתי עליה בהרחבה ואם תרצי אדביק לך קישור.
והאמיני לי שתיעבתי את הגישה הזאת עוד מקדמת דנן. אולי אפילו כילדה.
אביטלי יקירה, זה לא קשור לעובדת היותי שוחרת שלום, אם כי אני מאמינה שכולנו רוצים שלום, המחלוקת היא על הדרכים להגיע אליו. גם אותי קוממה ליה בתגובתה ובעיקר התמונה הכמו פסטורלית שלי, שציירה לעצמה, אותי, מכינה לצד בעלי ארוחת ערב במגורי בארה"ב העשירה והשבעה. תמונה מופרכת ומגוחכת שמשטיחה את העניין שלשמו עלה הפוסט. מאידך, ליה העלתה שאלה עניינית ביותר, לטעמי, והיא הכתיבה כייעוד בחיים, ולא כחלום או גחמת ילדות. זו שאלה די מטלטלת ומעוררת מחשבה.
באמת שאלה מענינת. אבל אז נכנסים החיים לתמונה. האם עליך לסייע לבעלך בפרנסה אם לאו? הם תסתפקי בילד יחיד אם לאו. או לאו בכלל.
האם תפילי רק עליו את הטיפול בך כתזדקני?
או אולי אין צורך באף ילד, רק לכתוב.
ולדעתי אף גברים מתמודדים עם שאלות מאין אלו( הנה הפמניזם שלי!) עד כמה יצליחו לכלכל משפחה ממשכורת של אומן? האם הוגן לזרוק משפחה לחסדי רשויות הרווחה ולממש את כישרונך.
זאת שאלה שהעסיקה גם את בעלי . ומאחר ואנו חוזרים בתשובה אישה כגבר, נכנס גם הפן היהודי לעניין. כלומר מתי לומדים תורה בתוך כל זה? ( אבל זה אנחנו, אז כאן איני מכניסה את ליה)
ועוד.
לדעתי ליה הייתה שטחיות באופן בו העלתה את הדברים. כמובן שהתחרטה וטוב שכך.
אך את השקפתי אני מעלה כמי שלעסה את השאלה הזאת הרבה מאד.
אביטל,
עוררת שאלה שאני מבקש לחדד אותה.
זה 150-130 שנה שיהדות יראת שמיים כמעט שלא יצרה אמנות של ממש.
זה לא מטריד?
אביטל וגיורא יקרים,
ראשית, סליחה על התגובה המאוחרת.
אביטל, אני מסכימה עם כל מילה שלך, למעט העובדה שליה התחרטה על דבריה. לא מצאתי בהם כל חרטה, גם לא בכתיבתה אלי למייל האישי, וכמובן שזו זכותה.אני בהחלט חושבת שהערותייך מעמיקות ביחס לטענות המאד שטחיות שהעלו בתגובה ההיא, וגם זה, נושא רחב שחייב לעלות לדיון. וסתם, אני חושבת שאפשר לספור על יד אחת, כמה אומניות בבלוגיה הזאת, ובכלל, הן אמהות לארבעה ילדים. ושאף אחד לא יגיד שאני מקטרת, כי אני ממש לא מקטרת, זאת עובדה שחייבת להלקח בחשבון כשמעלים טענות כנגד רופסות יצירתית נשית וכיו"ב.
גיורא, שוב אני נאלצת לא להסכים איתך. אם כי נראה לי שאביטל תיטיב לענות לך ממני. אבל שני חתני פרס נוסל לספרות (בשביס זינגר וש"י עגנון היו יהודים יראי שמיים!!!!
לאיריס,
מעניין מה שכתבת על בשביס ועגנון.
את בשביס אפילו פגשתי בארה"ב.
וככלות הכל, יראת השמיים של שניהם לא שכנעה עד היום חרדי כלשהו לקרוא את כתביהם!
יתר על כן, שום בית-ספר חרדי אינו מלמד ולוּ מלה אחת מפרי עטם!
גיורא יקר, אכן כן. אבל אתה העלת את עניין היצירה והעשייה האומנותית של היהדות יראת השמיים, ובהערתך זו עתה אתה מסיט את הדיון להקניית האומנות בקרב החברה היהודית יראת השמיים, יש כמובן הבדל גדול, ובעניין השני אני בהחלט מהמצדדים בדעתך.
"הולך ופוחת הדור" זה פאסה?
למה, משום שהגענו אל תחתית הבור?
יצירת ספרות תובעת את היוצר כולו. כתיבת ספרות אינה תחביב, כי אם יעוד.
והיה, אם לא ניתן להגשים את היעוד הזה, כדאי לעסוק במשהו אחר.
העליתי את עניין נינט כשיטה שבה מבקשים כיום לקצר את תהליך הבשלתו ההכרחית של אדם והכשרתו ליצירה על-ידי הפיכתו לסלב, זה הכל.
איריס,
פוסט נוגע. באמת. אבל כמה הערות:
כתיבה היא חלום? כתיבה היא אמנות. היא סוגה מורכבת וקשה. כתיבה היא לא חלום כמו שלהיות משפטן זה לא חלום, להיות רופא, להיות במאי או חוקר אלמוגים.
חלום זה לנסוע לדיסנילנד עם ההורים, חלום זה לקבל מתנה . להיות סופר זה לא חלום. עבור הילדה? כן. אבל לא עבורך, האישה בת 40. 20 שנה של כתיבה קטעה התשובה ההיא של אותו סופר? בול-שיט.
וזו נטיה של נשים, לשים מכשול, להצטרך כל הזמן לאשר את ערכן בעיני עצמן. עצוב אך נכון. גם להסמך על איזה פטרון גברי שיאציל עליהן מסמכותו. נשים לוקחות ביקורת בצורה רצחנית, ביחס לגברים שפשוט נוטים לייחס לה חשיבות על פי מה שהיא משרתת.
אולי לכן בשורה התחתונה, למרות שעולם הכתיבה מוצף נשים, אלו שמעפילים גבוה הם עדיין הגברים. החלוצים, החשובים, מייסדי זרמים, זוכי הפרסים, שולפי הקולמוסים – גברים.
ההתבכיינות הזו לגיטימית. אם היית מספרת על ילדה, אבל כשאת מעידה על האישה הבוגרת שאותה תגובה שיתקה אותה, את רק מעידה על חולשתך. האם יתכן שמישהו, יקח ממך את כלי הבטוי האינטימי ביותר שלך? כי סופר זה מי ששפת אמו היא לא עברית/אנגלית, אלא הספרות. מישהו יכול לומר לך באיזו שפה לדבר בינך לבין עצמך?
אם חשבתי שבאמת הפסדנו סופרת בגלל שאותו פוץ קטע חלום של ילדה קטנה, הייתי אומרת – איזה עצוב.
אבל אני לא חושבת ככה. זה רק תירוץ נוח להמנע מכתיבה כדרך חיים, כי זאת דרך מסוכנת, מסוכסכת, שאף פעם באמת אי אפשר לדעת לאן תוביל. כי יכול להיות שאם היית סופרת לא היו לך החיים הנוחים שבנית לך, לשבת בארצות הברית ולבכות את הקריירה שהוחמצה, תוך שאת מקלחת את הילדים ומכינה לצד בעלך ארוחת ערב.
ליה יקרה. שוב, אכן לא אוכל להאריך, (אם כי אני לא חותכת סלט לצד בעלי. אני קונה לקט מוכן. הו, מנעמי השפע של אמריקה הטובה!) אבל רק כמה מילים, בעיקר בגלל הנימה המאד שיפוטית. אף לא לרגע, לא כתבתי שחדלתי לקרוא או לכתוב. כתיבה היא בהחלט דרך חיים. אני כותבת וקוראת מאז ומעולם, בלי הפסקה של רגע.
רק בלי לרצות לפרסם. אם תעייני אחורה בבלוגי, תגלי שהכמות הדי היסטרית של הפירסומים שלי כאן, מקורם בשנים האלה, שהייתי כותבת לעצמי ולאוהבי. הדבר היחידי שנשבר, היה אכן, החלום "להיות סופרת" שהוא אקוויולנטי לחלום של אחרת להיות רקדנית, ונגנז, כי המורה אמרה לה שהפלייה שלה עקום. או לחלום של אחרת להיות רופאה, ונגנז כי גילתה שהיא מתעלפת כל פעם שהיא רואה מחט וכיו"ב…
היא הרי לא תפסיק לרקוד, והאחרת לא תפסיק לקבל זריקות…
ואגב, כמוטו בחיים, אני לא מבכה כלום ולא מתבכיינת. נדיר לפגוש אצלי נימה של התבכיינות. ואם תקראי את תגובותי לחברותי פה בבלוג, אפילו את הכעס כלפי אותו סופר, אני לא מספרת בבכי. אלא על דרך ההומור. (סופר גדולצ'יק וכיו"ב)
אני מאד מאמינה שמה שצריך לקרות קורה.
שום שורר בלבול בתגובות ובתגובות הנגד.
זאת שהפלייה שלה עקום, לא תהיה רקדנית. לרקוד זה לרקוד; להיות רקדנית זה יעוד.
גם רפואה היא יעוד. מי שמתעלף ממזרק לא יהיה רופא.
כתיבת ספרות היא יעוד. מי שחסר את הכלים הבסיסיים, יתכבד ויעשה דברים אחרים.
לא ניחא לי שמתפרסמים עשרות ספרים של "חובבים" ספרותיים שחסרים את הניצוץ הספרותי. השוק מלא ספרות תפלה, ואין מושיע מערימות הזבל.
אירוסית, תודה לאל, גם כאן יש לקט מוכן לסלט. הגיעו ימות המשיח.
ותגידי, יעלה, זאת שאלה שכבר שאלו אותי כאן, באמריקה הגדולה והשבעה, מקדונאלד… יש אצלכם… שמה ביזראל?!?
לא, חלילה, ביזרעל יש וימפי. זוכרת את וימפי, אירוסית? רשת ההמבורגרים הראשונה בארץ משנות השבעים? בידור.
אגב, עכשיו מישהי האשימה אותי ברשימה שלי שעניתי לה לא יפה בטלפון. אנשים משוגעים,
אני אומרת לך. ואני הרי מעולם לא עונה לאנשים בטלפון בעינייני עבודה, רק באי מייל.
שאלת מה קורה כאן, טירוף קורה כאן. מדי פעם זה קורה שהאשמות וגועל צפים על פני השטח.
אוף. יעלה. אני משתעלת מרוב צחוק.
הכי הרג אותי שלפני עשור, שמעתי ברחוב אישה שואלת את בנה הקטן אם הוא רוצה וימפי. והרי הוימפי נסגרו לפני שנים בארץ ! כל כך הצחיק אותי שנתקע לה בראש השם וימפי להמבורגר, כמו שהורי היו קןראים אסקימו לשלגונים, ואנשים קוראים עד היום להוט טאב, ג'אקוזי. בידור.
תקשיבי יעלה, בדיוק הבטחתי לנועם שאני חוזרת לכתוב, אבל בגלל שנחנקתי מול המחשב עם הוימפי הזה, אני חייבת לכתוב פוסט על השאלות הכי מצחיקות שנתקלתי בהן כאן. טוב, אני אעשה את זה עוד. אני פשוט באמצע כתיבת סיפור מה זה עצוב…. יוצאת מריכוז לגמרי. נשיקות מותק. תודה שהצחקת אותי ככה. אולי זה יעשה לסיפור סוף פחות טראגי.
ליה, זאת הבעיה שלי עם פמניזם. קישור יגיע אם תבקשי. את משווה כל הזמן בין נשים לגברים.
נשים הן נשים וגברים הם גברים.
ואם ניתן לאשה מקום נשי ותומך אז נסייע לה.
גבר צריך את המשמעת והקשיחות.
ואני מדברת כאם לשני המינים.
בהחלט יש שינוי.
ואם איריס בחרה לבשל לילדיה אשריה. תודה לאל שהכשרון חיכה .
ובהחלט אישה לא צריכ לעקר את עצמה כדי להשתוות לגבר.
וזכותה לבקש תמיכה .
כי כך היא בנויה.
אני חיבת לומר שהפמיניזם שאת מנפנפת בו הוא דיכוי ותו לא.
לי קרה ההפך. רציתי לבעוט בכתיבה בעצמי, בגלל ויכוח כואב, חשתי שרק שם אני אהודה.
הפסקתי לקרוא ולכתוב למשך 15 שנה בערך.
כלומר קראתי, אבל ממש מעט ביחס למה שדרוש מכותב.
או אולי כן קראתי המון מחזות לפחות זה.
בהחלט זנחתי את העניין.
אחר כך דשדשתי בו. ואז בעקבות דבר בלתי צפוי התחלתי לכתוב שוב, וזה לא היה קל.
מצד שני, גם ההפסקה הזאת מבגרת ומבשילה
בסופו של דבר כל עכבה לטובה.
בדעבד מה שקרה לך היה נכון.
צריך להאמין בכך.
נו ובסוף הוא אכן צדק. סופרת היא נהיתה.
הי לא מכאן. אתה דווקא מוזמן לחזור לכאן. דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
כמה הערות:
אני לא חושב שהסופר היה נבזה. הוא היה לא רגיש, וכפי הנראה חיפש שגיאות במקום להסתכל בנפשה של ילדה שיש לה חלום להיות כמוהו (ייתכן גם שהיה מלא חשיבות עצמית שישהו חשב שהוא יכול להגיע לרמתו ולמעמדו). לא אתפלא אם הוא מצטט דברים שאמרו לו. אבל אמנים רבים (לאו דווקא הגדולים שבהם – וכאן אני מוחה נגד ה"גדול" שב"גדולצ'יק") מעוניינים בעיקר בנפש של עצמם.
(המלצה: לקרוא את "הדרמה של הילד המחונן" מאת אליס מילר – מדברת רבות על חוסר ההבנה של מבוגרים את החשיבות שילדים מייחסים לדבריהם. ספר מכונן).
אני מוחה על ההכללה בין תגובה של גברים לבין תגובה של נשים.
ולגיורא: את הביטוי "הדור הולך ופוחת" שמעתי כבר בילדותי. כפי שאנחנו יודעים על עצמנו, גם אנחנו רצינו לשנות את מה שהורינו חשבו לדבר הטוב והנכון.
הדור החדש אינו טוב או רע מהדור הישן. הוא פשוט אחר. יש לו שפה אחרת (לא טובה יותר או פחות מזו שלנו), עולם מושגים שונה לגמרי, הוא חי במציאות טכנולוגית וערכית שונה.
היום איש לא היה מצביע על שגיאותיה של איריס כדבר חמור, משום שכעת זה לא הדבר החשוב. היום מבינים, למשל, שדיסלקציה אינה הופכת אותך למפגר וכו' וכו'.
בקיצור, כמו שאמר ישוע הנוצרי: אל תשפוטו פן תישפטו.
שמעון יקר, קודם כל תודה שנסעת אחורה בזמן…. הפוסט הזה ישן… אבל אם אני לא טועה הוא הפוסט הכי נקרא שלי. (אני צריכה לבדוק.)אני חושבת שהוא פשוט נגע במשהו שכולנו כיוצרים חווינו או חווים.
ולעניין מחאתך. הייתה לי תחושה שנשים התחברו יותר לצד הרגשי של הסיפור, ופחות לפרטים. הייתה לי גם תחושה שמעט הגברים שהגיבו התעניינו יותר בפרטים ופחות בחוויה הרגשית. אבל יכול להיות מאד שאני טועה.
חוץ מזה, מסכימה איתך לגבי השורה הפותחת. אני לא חושבת שהוא היה נבזה, אני חושבת, כמוך, שהוא היה לא רגיש, ויותר מזה, בעל אגו גדול וסופר אגו, כנראה, קטן יותר. ומעניין שהתייחסת לתגובה של גיורא לשם, שבמידה זו או אחרת, מצאה את התנהגותו של הסופר מובנת. לדעתי בגלל שהוא פחות או יותר בן דורו. אני חושבת, שבעניין הזה, דווקא בהפוך על הפוך, הולך וגדל הדור. זאת אומרת, רוב האנשים, דווקא בדור שלי, מודעים לתיאוריות חינוכיות ופסיכולוגיות שתופסות חוויות ילדות בונות ובריאות כקרקע פורה לצמיחת אנשים בריאים וחיוניים. כמובן שלצערי היום, רבים מההורים נסחפים רחוק ברצונם להעניק לילדיהם חחויות בריאות ו"מקלקלים" את הילד, אבל ככל אני חושבת שהפנמת התיאוריות האלה והתייחסות אליהן כמובנות מאליהן,היא ראי לדור שלי.
ותודה רבה על ההמלצה, אני חושבת שנתקלתי בספר בעברי, אבל בהחלט אשוב אליו בזכותך. וחג שמח ואביבי לך ולאהוביך.
צ"ל חוויות ולא חחויות
וככלל ולא ככל
חג שמח.
סליחה, התבלבלתי בגדול, זה דווקא הכי נקרא,
http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=14146&blogID=290
לשמעון,
מצטער, אבל הדור הצעיר (כן, דור נכדי!) חסר השכלה יסודית בכמה נושאים עיקריים: ידיעת הלשון, היסטוריה, מקרא, ספרות, מתמטיקה ואפילו אנגלית.
ידיעת המחשבים שלהם (ידע לכאורה בלבד) הוא במחשב כמצרך. רק מעטים מכירים באמת את יסודות המחשוב, את הנחות היסוד הפילוסופיות שלו (כן, למחשוב יסודות פילוסופיים המהווים, למרבה הצער, רגרסיה מסויימת.
הדור הצעיר אף לא לומד אופן קבלת החלטות, יסודות של אתיקה, השכלתו הדמוקרטית לוקה בחסר ואף חינוכו לעבודה לקוי בחסר.
צר לי לומר את כל זה. אך כל מי שעיניו בראשו רואה את הידרדרות מערכת החינוך ואת השיטה המחשבתית המפחיתה בסמכותם של ההורים.
גם מושאי החיקוי כיום הם לא משהו-משהו…
לא יכולה להסכים איתך, גיורא לשם יקר, ילדים משכילים צמחו מאז ומתמיד בסביבה משכילה, כמו אז כך היום. יש תחומים שילדי כבר עולים עלי ואף על אביהם שמאחוריו יותר מחמש עשרה שנים של לימודים גבוהים. בני עולה עלי בידיעת המדעים. ביתי עולה עלי בשליטתה בשפות,(ספרדית ואנגלית!) וזה פועל יוצא של סביבה משכילה. וכך הם כל הילדים של כל חברי, בלי יוצא מהכלל. אפשר גם לדבר בגנות המחשב שעות על שעות, אבל הידע העצום שחבוי בעולם הווירטואלי, אם יודעים לנתב אותו נכון, הוא פתח לדור שבמונחים שלנו, פעם, היה נקרא "גאון" לא פחות ולא יותר.
מי שלא ידע לענות על שם מי קרוי נתב"ג היום, הוא בנו של מי שלא ידע לענות על השאלה גם אז, ואני מדגישה שלא מדובר באינטלגנציה טבעית, אלא אינטלגנציה שהיא פרי סביבה חברתית, קרי, השכלה על רקע סוציו אקונומי, כמו אז, כך היום.
לגיורא,
זה לא שמה שאני רואה מוצא חן בעיני. אם לומר את האמת, פעמים רבות זה די מפחיד. האלימות, הגסות, וכן הדברים שציינת בעצמך.
ואולם, ברור לי שכל אלה הם תוצאה של מציאות שאנחנו, המבוגרים, יצרנו במו ידינו באופנים שונים. דוגמה אחת מני רבות, הבולטת ביותר, היא תוצאות הכיבוש. במשך שנים התרגלנו לעבודה זולה, וכשנסגרו המעברים חיפשנו תחליפים והבאנו ידיים זולות, לא בני אדם – ידיים. דבר נוסף אחרי שהותר לנו לנהוג באלימות ובגסות באוכלוסייה שמעבר לקו הירוק, ההבחנה הלכה ונעשתה מטושטשת לגבי מה שמותר בתוך הקו הירוק.
דוגמה נוספת היא החינוך. הערכים החדשים הם האינדיבידואליזם והקפיטליזם המוחלטים, וכתוצאה מכך, הוראה היא לא מקצוע נחשב. משלמים מעט למורה, מעטים רואים בהוראה ובחינוך אידיאל.
ומי אחראי להשכלתם של המורים מדברים ב"שתי שקל" וכותבים בשגיאות (שלא לדבר על כך שמתיימרים לנקד, והתוצאה מבישה) – אם אנחנו מרשים להם להיות מורים מה לנו כי נלין על הילדים?
אמור מעכשיו, הדור אינו הולך ופוחת, אלא אנו הולכים ומפחיתים אותו.
ואולם, מי שיסתכל היטב יגלה שהדור הצעיר אינו טיפש, והוא ינצל את כל כישוריו כדי להשיג ככל יכולתו את המטרות ואת האתגרים שקיבל מהוריו, שקיבלו את הערכים והעקרונות מהוריהם…
ולסיום, אם הדור הצעיר אכן הולך ופוחת, מוטב לדור שלנו לפשפש היטב במעשיו. חוששני שנגלה שלא עשינו עבודה כל כך טובה.
מדוע שלא יעיפו הביתה מורה שאומר שתי שקל?
נתקלתי במורה בקורס למורים שהסבירה את הביטוי "היה בגילופין" בהוראה שבה האדם בסיפור נסע למקום ששמו "גילופין".
זה עגנון, כמובן, וזו לא מורה!
לשמעון,
רק עתה נתקלתי בתגובתך על המכתב הקטנצ'יק לסופר הגדולצ'יק.
באשר להשכלה כללית, ידיעת עברית, הכרת המסורת הספרותית העברית לדורותיה — מן המקרא ועד לשולחן ערוך — הדור פוחת והולך. בזה אין ספק.
בסילבוס ההשכלתי חסרים גדולי הספרות העברית כרמב"ם, הלוי, אבן גבירול, חסדאי אבן שפרוט, שבזי, ישראל נג'ארה, עמנואל הרומי, יל"ג, מיכ"ל, אבא קונסטנטין,חלקים גדולים מביאליק שאינם נלמדים עוד, שלונסקי, פיכמן, שמעוני ועוד.
באלה מדובר רק בשירה. בפרוזה חסרים בהוראה מאפו, ברדיצ'בסקי, גנסין, ברנר נלמד על קצה המזלג, עגנון על קצה המזלג, הזז, בורלא, ראובני ועוד.
בביקורת התרבות העברית אין מלממדים עוד את ברדיצ'בסקי, לומדים כזית אחד-העם, קציצה קטנה של ברנר (אם בכלל), מאמר של ביאליק, שום מאמר של שלונסקי (שהוא השער למודרנה הארץ-ישראל), שום מאמר של קורצוויל, שום מאמר של אלתרמן (שמחדד את ראיית השואה באופו חריף ובלתי שגרתי) ועוד ועוד חסרים ופגמים.
שים אל לבך, אינני ממליץ על הוראת יוצר חי, וזאת מנימוקים עקרוניים. אין ללמד בחינוך בסיסי יוצר שעדיין לא עיצב את כלל יצירתו.
אבל אצלנו האקטואליה היא לעתים חזות הכל, ובתוך כך מזניחים את הוראת ההיסטוריה ואת תולדות התרבות והאמנות.
הוראת כלי-הלשון העבריים לוקה בחסר, ואינני רוצה אפילו להרחיב דברים על רמת הוראת התנ"ך.
ובאשר להוראת תלמוד — ישמרנו השם! לא מלמדים, ומה שמלמדים מקנים בתת-רמה רוחנית ומשניאים. בפירוש משניאים!
האמת היא שאני מוכר לך בחמישה גרוש "תיאוריות חינוך ופסיכולוגיות" תמורת שני שיעורים הגונים בתורת העבודה של א"ד גורדון. אני מוכר לך הרצאה אפיסטמולוגית על "שורשיו של הפוסט-מודרניזם העילאי" תמורת קריאה הגונה ב"שכול וכישלון" של ברנר.
דרך גב, מי שלא יבין היטב את יסודות התחביר העברי גם ייכשל בלימוד מתמטיקה: מדובר באותן פעולות מוחיות בדיוק.
מצטער על הרצאת הדברים הארוכה, אך בפחות ממנה לא היה ניתן לעצב רעיון לכיד.