בדיקת היריון

בדרך הביתה, אחרי שאני לוקחת את רותי ואיתמר מהגנים, אני נכנעת לבחילות שעומדות לי בגרון מהבוקר, ועוצרת בבית מרקחת במרכז המסחרי. לקנות ערכה. אני משאירה את הילדים באוטו. 
זה לא אמור לקחת יותר משתי דקות. 
כשאני נכנסת, מחייכת אלי הרוקחת או המוכרת, קשה לי להחליט. נראית לי טיפשונת מכדי להיות רוקחת. ועליזה מידי ביחס למוכרת. היא מקדמת את פני בחביבות מוגזמת. "אהלן. מה שלומך?! איך אני יכולה לעזור לך?" 
היא לובשת חלוק לבן. מתחתיו צועקת חולצה בוורוד זרחני. וכאילו זה לא מספיק, החולצה בעלת צווארון מסולסל ומפואר, כמעט ליצני. ממש ג'אלגלינג במסווה של בד. גם האיפור שלה צבעוני מידי. גם השיער. פסים פסים. היא עושה לי סחרחורת. 
"אני צריכה בדיקת היריון." אני לוחשת. לא מאמינה על עצמי שאני כזאת מטומטמת. הדבר האחרון שאני צריכה עכשיו זה עוד ילד.
הצעירה מביטה בי בעניין. בריכוז רב. כאילו הבקשה שלי דורשת בחינה פסיכומטרית. אחרי כמה שניות היא אומרת לי, צוהלת, "בטח, בטח! אין בעיה, אני כבר אתן לך." היא מסתובבת מאחורי הדלפק הלבן. פותחת וסוגרת כמה מגירות. מסיטה ומחזירה דלתות הזזה מזכוכית תוך שהיא מכריזה, "יש פה! אני זוכרת שיש פה! בדיקת היריון…. כן.. כן..  אני בטוחה שקיבלנו!… אני רק צריכה למצוא את זה!" 
אחרי כמה דקות של קריינות ברחבי החנות, היא חוזרת. עדיין נתונה באותה התלהבות בלתי מוסברת. "אני אסביר לך מה צריך לעשות." היא מניחה את הערכה על הדלפק ומביטה אלי בגבות מעוצבות בסגנון יפני.
אני מנסה להגיד לה שאני יודעת מה לעשות. כבר עשיתי כמה וכמה בדיקות בחיים שלי. "זה בסדר. אני-" 
היא בכלל לא מקשיבה. "אל תדאגי. זה ממש לא מסובך." היא ממשיכה לדבר בקול רם ומפנה את תשומת ליבי להוראות השימוש שעל האריזה.
"זה בסדר. אני אסתדר." אני לוחשת שוב, מקווה שתבין את הרמז. 
וכלום. 
"אז ככה, את צריכה להוציא את המקלון. זה מקלון קטן כזה… עם חלונית…" היא מדברת בקול כל כך חזק, שאני לרגע תוהה. אולי היא לא מדברת אלי בכלל? אני מסבה ראשי לאחור. "תקשיבי. תקשיבי!" היא נוזפת בי."את לא מקשיבה! זה חשוב שזה יהיה השתן הראשון של הבוקר, אם לא התוצאות לא ממש מהיימנות. אז את עושה פיפי בתוך הכוס.. יש כוס פלסטיק קטנה בתוכו… את תמצאי. טובלת, מחכה קצת.. ואז מוציאה…מסתכלת…. אם את רואה פס אחד אין היריון. אם את רואה שני פסים, יש היריון! " את שתי המילים האחרונות היא ממש צועקת. כאילו זה משחק בינגו. יש לי וויברציות באוזן. היא גם שולחת אלי חיוך רחב מידי. סהר שיניה נחשף כמעט בשלמותו ואני מיד נזכרת בחתול צ'שייר מאליסה בארץ הפלאות. עוד רגע היא תיעלם ורק החיוך שלה ישאר תלוי ועומד באוויר. 
"תגידי," אני פונה אליה וכבר מרגישה איך הבחילה מהבוקר עולה לי. אני עומדת להקיא לה על הדלפק. "גם לבחור שבא לקנות אצלך קונדומים את מסבירה איך משתמשים?!?" 
הצעירה משתתקת. באחת. כמו שמכבים טלוויזיה. דממה. היא מניחה בחזרה את הקופסא על הדלפק. לאט. לאט. חיוכה נעלם לפניה.
"או שאת אפילו נותנת לו הדגמה אם צריך."  אני בכל זאת מוסיפה.
הצעירה מביטה בי המומה. אני נוטלת את הערכה, משליכה שטר של מאה שקלים על הדלפק ויוצאת. 
כשאני מתיישבת מול ההגה, אני מבינה שהגזמתי. עם או בלי קשר, אני כמובן מתחילה לבכות. ושבה אל בית המרקחת. כשאני בכניסה אני שומעת את רותי, שחיכתה לי עד עכשיו במכונית, צועקת אחרי, "אמא! נו. נמאס לנו לחכות לך!" 
אני נכנסת ומוצאת את הצעירה באותה תנוחה עגומה. ממששת את צווארה בעליבות של מי שהלבינו פניו ברבים. מיד כשהיא מבחינה בי, היא פוסעת לאחור ונתקלת בארון התרופות. 
"סליחה, אני מה זה מצטערת," אני קוראת אחריה, אבל זו מסתלקת נעלמת אל תוך החדר הצדדי. "זה ממש לא אני … זה לא קורה לי… זה השבוע… היה לי שבוע קשה."  
הצעירה מציצה אלי מעבר לדלת, לשבריר, ונעלמת. כאילו חוששת להיפגע מנתזי מירי. כתם חולצתה הוורודה מפעפע בזווית העין. אני עומדת ככה, מחכה שהיא תצא. עד ששוב אני שומעת את הקול של רותי. אני מסובבת את הראש ורואה אותה עומדת לצידי. "תגידי, אמא," היא נוזפת בי, "את מוכנה להסביר לי מה עובר עלייך?"