שחרחורת
  • איריס אליה כהן

    איריס אליה-כהן, סופרת ומשוררת, כלת פרס ראש הממשלה ליצירה לשנת 2015. "מַכְּתוּבּ" (הקיבוץ המאוחד, 2011), זכה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן 2012; ספריה "דושינקָא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013), ו"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016) נמנו שניהם עם תריסר המועמדים לפרס ספיר. שירים מתוך ספרי שיריה "שחרחורת" (הוצאה עצמית, 2014) ו״פלא״ (ידיעות ספרים 2017) תורגמו לאנגלית, צרפתית וספרדית, פורסמו בעיתונות, בכתבי עת ובבמות אחרות בארץ ובעולם, רבים מהם הולחנו ומבוצעים על ידי אומנים שונים ולאחרונה נכנסו שניים מהם לתוכנית הלימודים הארצית בספרות. המופע "פלא – משירי איריס אליה-כהן" ובו שירים שהלחין אמיר עמרמי למילותיה של אליה-כהן, בביצוע מורן קשרו-עקרבי, עולה בימים אלה על הבמות ברחבי הארץ.

אבא

 

 

  שבע שנים בדיוק למותו של אבי, אני מעלה סדרה של פוסטים הנוגעים באיש המופלא הזה שלי, שהיה. 
אלו דברים שנשאתי בתום השבעה.
המון תודות על הקריאה. וסליחה שאני מבקשת לא להגיב.

אבא היה איש חכם. וכבר כמה זמן שאני חושבת שאולי היה חכם מידי ושאלוהים לא איזן מספיק את המזל עם השכל. ובכלל, מינון, בפרט אצל אבא, הוא עניין שהיושב במרומים, או העומד במרומים, או השוכב במרומים… 
אף פעם לא הצלחתי לגלות איזה מנח אהוב על זה שבמרומים, 
בעצם, אולי הוא בכלל לא נמצא למעלה? אולי הוא מסתתר במצולות? אולי מת מחום בטבורו של כדור הארץ? 
טוב, מת מחום, זה גם לא הביטוי הכי מתאים. אלוהים אף פעם לא מת.
אבא כן.
בכל מקרה, מה שרציתי להגיד, בעצם להתלונן, זה שמינון הוא עניין שהמקום (נקרא לו המקום, הכי פשוט) לא חשב עליו בכובד הראש הראוי. לא אצל אבא, בכל אופן. 
אם דברים ניתנים במינון לא מתאים, ללא אמת מידה נבונה, ללא איזון, החיים יכולים להיות די קשים. 
והחיים היו די קשים עם אבא.
הוא היה חכם יותר מידי. עקשן יותר מידי. נדיב יותר מידי. מצחיק יותר מידי.
נכון. מעודף צחוק אף אחד לא מת. צחוק הרי, יפה לבריאות.

כמה חכם היה? מאד מאד. הוא היה עורך חישובים מתמטיים מורכבים בראש, פותר תרגילים ארוכים בכפולות של שלוש וארבע ספרות, בלי עזרת דף ועפרון. בטח שבלי מחשב.
אף פעם לא היה לו מחשב.
ועוד היה מחלק מוסיף ומפחית, בשניות אחדות. את החישובים היה מבצע בקול. במליאלם. שפת אימו. שפה שרק אנשים ספורים בארץ שולטים בה באופן בו שלט אבא. הוא ידע לקרוא ולכתוב במליאלם ולדבר בניגון הנפלא הזה, שנשמע כל כך שונה ומצחיק לאוזניים זרות, ולי תמיד נשמע כמו שיר שאת מילותיו, מוכרות ככל שתהנה, לא אכיר לעולם.
את המוח המתמטי רק אבנר זכה לקבל בירושה, וגם הוא נאלץ ללמוד יותר מעשרים שנה כדי להגיע לרמה שלו. הבנות, אני בתוכן, קיבלה כל אחת במסורה. קורטוב מין החוכמה. קמצוץ מהעקשנות. טיפ טיפונת נדיבות. אף אחת מאיתנו לא קיבלה הכל.
אצלנו, ריבונו עמד עם מסננת. ואין מה להגיד, ריבונו טיפוס קשוח. כל גרם שניתז מעבר, הוא דרש בחזרה.
 
בבית הספר בארנקולם, קוצ'ין, נחשב לתלמיד המחונן שדילג על כיתות כמו על חבל. ציוניו היו גבוהים כמו עצי הקוקוס והוא גמא בלהט ספרים כאילו היו החלב המתקתק של האגוזים האלה. חיבת מוריו אליו גאתה ועלתה, ככה מספרים, כמו גלי האוקיינוס ההודי, שדגתו כלכלה ופרנסה את משפחתו בכבוד רב.
לימים, כשברוב הבתים של חברי, הייתה בקושי אנציקלופדית מכלל. אבא רכש עבורנו כל אנציקלופדיה שרק יצאה לאוויר העולם. תרבות, אביב, טיים לייף, עשרות הכרכים של האנציקלופדיה העברית, סיפורי התנ"כ לילד, קסוטו, קורקונדציה לתנ"ך…
בכל מקרה אבא עצמו היה אנציקלופדיה מהלכת שאי אפשר להניח על שום מדף. רק על מדפי הלב.
ועדיין אני מרגישה את צעדיו. פה, בפנוכו.
 
בעת האחרונה היה עורם את העיתונים שקנה על כסא בחדרו. בכל פעם שרציתי לסלק את הערימה לפח, היה נוזף בי, "השתגעת? עוד לא הספקתי לקרוא את זה!" ובאמת אבא לא היה זורק אפילו לא פיסת עיתון בלי שקרא את כל המוספים מלפני ואחרי: כלכלה, ספורט, תרבות ופוליטיקה. עמוד אחורי, פנימי, חוץ ובטחון. אפילו את מדורי האבל.
אני מניחה שאם הייתם שואלים אותו מי האנשים שחלפו מן העולם באותם ימים, היה שוטח את שמותיהם בצורה סדורה. מוסיף גם את בית הלוויות ואיפה יושבים שבעה.
 
וכשאומרים מצחיק, מתכוונים אליו. אבא היה איש כל כך מצחיק. שנון ומלא חוש הומור. ציני במידת התבונה. כל סיפור, הכי בנאלי שיהיה, הפך להיות סאטירת צחוק סביב שולחן השבת. אי אפשר לשכוח איך צחקנו כשסיפר לנו שהוא, שהיה קבלן בניין, בונה בתים בחלקה הסמוכה לבית הקברות בקרית שמונה. "זה מיקום מצויין." אמר לנו ברצינות תהומית והוסיף, "השכנים ממש שקטים. אין עומס על מערכות הצנרת והאינסטלציה. ואפילו אם תהיה הפסקת חשמל נראה לי שאף אחד לא יתלונן."
וכולנו קראנו לו סבא פפו. כי היה תמיד היה מפלפל בלשונו. מנפח את לחייו ומשמיע את הקולות המצחיקים שרק הוא יכל להשמיע. תצריף מופרך של אותיות שורקות וגרוניות יחד עם עוד כמה הברות במליאלם.
 
וכשאומרים נדיב, ודאי שמתכוונים אליו. כל מי שרק בא לביתנו, אפילו לביקור קצר, התקבל בסבר פנים יפות ובשולחן ערוך. ואוי לו למי שחשב שהוא "רק נכנס להגיד שלום".
הוא לא ייצא עד שיגיד שלום לדיאטה. 
ו"יאכל משהו". בדרך כלל כמה "משהוהים".
 
וכשאומרים עקשן, ועוד איך מתכוונים אליו. אפילו הוא עצמו התעקש לקרוא לעצמו עקשן.
אבא היה מהאנשים, שמציבים את המטרה, ובנחישות, גם אם זה יקח שנים, כובשים את היעד. כך היה כשהחליט לעלות לישראל, עם קבוצת הצעירים הציוניים שהנהיג בקוצ'ין והסביבה. סבתא מרים התנגדה בכל תוקף לעזוב את עסקי הדגים המשגשגים בהודו, ואבא, רק אלוהים יודע איך, הצליח לשכנע אפילו אותה. (גם היא הייתה, הרי, עקשנית לא קטנה) אחרי מריבות קולניות בבית וויכוחים שנמשכו כמעט שנתיים, הם עלו לישראל.
הוא לא וויתר, גם כשעלמה, המושב אליו הגיע הישר מנתב"ג, (ככה קראו לנמל אז? אין לי מושג!) היה בעצם חלקת טרשים אומללה ומוזנחת. הדבר האחרון שמזכיר אדמת קודש. 
ומאז נע ונד בעקבות מזלו. לעיתים שפר עליו. לא פעם בגד בו. מעלמה, למסילת ציון, לכפר יובל, לאשדוד, ליסוד המעלה ולקרית שמונה, שאותה, באותה עקשנות שאז כבר העציבה והדאיגה אותנו מאד, סירב לנטוש לטובת חיפה. בה מתגוררים כולנו, כל חמשת ילדיו.
באותה עקשנות גם סירב בתוקף להפסיק לעשן. לא ארוע מוחי. לא לחץ הדם. לא הכולסטרול. בטח ובטח שלא הריאות. "אני צריך לנשום קצת אוויר" היה אומר, ויוצא לעשן סיגריה.
 
ואבא הוא סבא פפו, היה פשוט אבא שלי. עם האהבה, הנדיבות, החוכמה, ההומור וגם העקשנות שאי אפשר לוותר עליה. לטוב ולרע. הייתי יכולה לרצות שהוא יהיה טיפ טיפה פחות עקשן. טיפ טיפה פחות נדיב. טיפ טיפה פחות חכם… לא יהיה כל כך  …אבל כזה הוא היה.
ואם הוא לא היה כזה?

אני מקווה, אבא אהוב, שעכשיו אלוהים מארח אותך בנדיבות ובחוכמה. מידה כנגד מידה. אני גם מקווה שהוא מתעקש שתהיה כמה שיותר קרוב אליו, בצד של הטובים. 
הוא חייב להתפעל ממך. אי אפשר שלא להתפעל ממך. ולהתאהב בך.
ואם תתעקש, כמו שאתה יודע להתעקש, אני בטוחה שלא יהיה אכפת לו לתת לך לצאת "לנשום קצת אוויר" עם איזה סיגריה.
 
העברית שלי, אבא, לא תוכל להכיל את הכאב.
בלב העברי, העצום, הענק שלך, תוכל לדמיין כמה אני אוהבת ומתגעגעת.
 
הייה שלום אבא, נוח על משכבך בשלום ובשלווה.
 
 

 

23 תגובות

  1. יקירתי, ריגשת אותי מאוד מאוד מאוד.

  2. מרגש ונוגע יקירה

  3. מירי פליישר

    איריס יקרה מאוד ביקשת לא להגיב. יש איזו טכניקה שמונעת תגובות בפועל. פשוט שלא תחשבי שלא קראתי…
    הקמצוץ שקיבלת מהאיש המופלא הזה רב מאוד.מרגישים. המשיכי ככה. וסליחה שהפרתי את בקשתך. יהי זיכרו ברוך לעד!

  4. מקסים איריס, דמעות עלו בעייני.
    בטוח שקיבלת המון מאבא.

    אני מרגישה את זה בכתיבתך.
    בורכת מנשים יקירה.

    • רות בלומרט

      איריס יקרה, תולדות משפחתך ואופיו של אביך המנוח מרגשים בהחלט. והנה נזכרתי כי בשנות השמונים תרגמתי שני מאמרים מאנגלית לעברית על יהדות מאלאיאלם לכתב העת ש/ל "יד בן צבי". נראה לי שהיה מעניין לקרוא מחקרים אלה ואחרים על עדתך המיוחדת.

      • איריס אליה

        כל כך תודה, בנות.
        עלול להיווצר הרושם שיש איזשהי זילות במונח "מרגש", אז אומר, זמן רב, במשך חיי הבוגרים, לא חשתי בהתרגשות צפופה כזאת ומעוררת מחשבות וסקרנות וחקירה, כמו שמנפיקה לי הבלוגיה הזאת.כמה מזור יש בכתיבה ובקריאה לנפש.
        ביבליותרפיה. (כפי שכבר כתבתי באחת התגובות הקודמות.)וזה מתחבר כל כך יפה ונכון לאמירה המבריקה של רן יגיל מהסיפור שלו, על המוסכניק, הוא אומר שם משהו כמו, כדי לכתוב אדם צריך לכבד את עצמו. ואני הייתי מוסיפה, גם כדי לקרוא יצירות של אחרים אתה צריך לבוא עם מידה לא מבוטלת של כבוד לזולת.
        לכולכן יש את זה, אין לי ספק.
        תודה מעומק הלב.

        ורות יקרה, כלום תוכלי לעשות לי קישור, או לשלוח לי את המקור, או את התירגומים, מה שנמצא בידך?

        • איריס יקרה, אף שאיני מחדשת לך, ההספד שלך מרגש, יהיה מענין לקרוא על הקהילה הזו והשפה, ומה מבדיל אותה למשל מקהילת בומבי, או הקבוצה שנקראת אם איני טועה בני ישראל, וכיף לך שזכית לגדול במחיצת אב שמח.

          • איריס אליה

            אורה יקרה, אני לוקחת כל מילה לליבי, גם אם איננה חדשה. תודה רבה רבה.
            אתקן את דברייך ואומר לך שלהרגשתי אבא לא היה אדם שמח. בטח שלא בסוף ימיו. הוא היה מאד מצחיק. אבל לא שמח. ובכל זאת ברור לי כי זכיתי לגדול לצידו.
            לגבי הקהילה ההודית, הקוצ'ינית, ובני ישראל, יופיעו פוסטים בעתיד. תודה שוב על ביקורך הנעים. את חדשה לי.

        • רות בלומרט

          איריס יקרה, תרגמתי בשנים 80-81. כתב העת של יד בן-צבי נקרא "טעמים" דומני שהיו שני מאמרים שעסקתי בהם. אם את מגיעה למכון יד בן צבי, דפדפי ב"פעמים" ביקורות ספרים אם איני טועה, בשנים 80-82 יש ודאי קטלוג מעודכן יותר. אם לאו, הזכירי לי ואשתדל יותר.
          בהצלחה.

          • איריס אליה

            תודה לך רות!
            יש לי מחשבות שקורמות עור וגידים, שהספר הבא יגע בשורשי הקוצ'ינים… אז, אני מניחה, אפקוד את כל המקומות בהם אוכל לדלות עוד אינפורמציה.
            שוב תודה, אצרוב את הפרטים במוחי, ואשתמש בהם בעתיד לבוא
            בעזרת השם. חייבת להוסיף איכשהו.

  5. מסעיר את הלב , איריס. לא הכרתיו כמובן, אך מאמינה לכל מילה שלך שזועקת את חסרונו.

    • איריס אליה

      לאה חכמה ומוכשרת כל כך,
      רואה? הנה, כבר התמזגו סערות הלב והמחשבה. בדיוק חשבתי לעצמי שאני חסרה את סערת כתיבתך… והופעת!
      תודה כל כך שאת פה.
      שלך לגמרי, איריס

  6. איריס מרגש כל כך, האהבה הזו שאבדה, האדם המיוחד שתארת שאין שני לא, אהבתי את הדרך בה העלית את דמותו

  7. מרוב התרגשות שכחתי שבקשת לא להגיב, סליחה,

    • איריס אליה

      תודה חני יקרה יקרה.
      זאת אולי הייתה טעות לבקש לא להגיב.אני בעצם סותרת את המשמעות של הבלוג. פשוט חשבתי שנכון יהיה להשאיר את זה נקי. שכל אחד ימשיך אל אביו שלו.
      שוב תודה כל כך.

  8. איריס, ביקשת לא להגיב אז תחשבי שזו תגובה שלי מהלב..את שומעת את כל הקולות?

    • איריס אליה

      שומעת תמי יקרה. שומעת גם שומעת. וכבר כתבתי לך גם מייל.כי בתחושה שלי הפוסט האחרון שלך היה על יתמות. והנה תורנו להתכתב.
      שלך
      איריס

  9. אהוד פדרמן

    איריס איריס, נפש אחות, חיבבתיך ואהבתי את כתיבתך ממבט ראשון. ואט אט רוקמת התחושה הראשונית עור, גידים והסברים.

    אוהב את המגע העדין בזכרונות מאביך המזכיר לי את אבי ז"ל, תלמיד חכם מבוזבז שידע להכפיל בראש מספרים מרובי ספרות. שותף איתך בגעגועים לאב אהוב וחסר. אוהב את שורשייך הקוצ'יניים המזכירים לי את כלתי תבדל"א שהיא בת לאם יוצאת קוצ'ין והעבירה את ילדותה ונעוריה בין קרית שמונה לכפר יובל. דרכה למדתי להכיר משפחה ועדה נפלאה -עדינה, חמה, מאירת פנים וחייכנית והכי חשוב בעיני, אנשים שפניהם, לשונם וליבם שווים – תאור שנראה לי מתאים גם לך.
    אם נמשיך לחקור אולי נמצא שיש לנו אפילו קרבת חיתון.

    • איריס אליה

      אהוד אהוד יקירי,
      אכן מדהים איך למרות הווירטואליה, נרקמים קשרים כל כך מוחשיים ואמיתיים.
      צריך לחקור את זה. כי למן תגובתך הראשונה, פרט להתאהבות הישנה והידועה למכרי בשמך, היפה מכל השמות לטעמי, הרגשתי חיבור.
      והנה אתה מספר לי שכלתך קוצ'ינית.
      והרי אנחנו עדה כל כך קטנה… מדהים!
      אני מלאת סקרנות לדעת מי היא, אם לא בא לך על הדפים הפומביים, אנא כתוב לי במייל. כל ילדותי המוקדמת עברה עלי בכפר יובל, בין הגבעות הירוקות העדויות רקפות וכלניות…
      אח. איזה מקום יפיפה. ובכן, מיהי כלתך?

  10. רונית בר-לביא

    איריס,
    הוא נשמע מאד אהוב ומיוחד לך, אביך.
    יש בהספד הזה המון אהבה, כנות וכאב על אובדן.
    נשמע שקיבלת ממנו המון והענקת המון, ועדיין.

  11. שלום לך איריס איזה סיפור יפה ומרגש ממש נוגע ללב איזה ביטויים יפים אני מצתערת על כך שהלך לעולמו אהל אני אומרת לך תהיה חזקה מה לעשות אלה חיינו האומללים.
    שירה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס אליה כהן