שחרחורת סופרת ומשוררת
באף שפה לא קל לכתוב על סקס, מקבץ רגעים חמקמקים ונסתרים שיש בהם יותר גוף ותחושה מאשר שפה ונרטיב, אבל הספרות העברית ידועה כתלמידה חלשה במיוחד בשיעורי החינוך המיני. הסברים שונים הוצעו לבעיה: מחסור במלים בתחום, שהביא לכך שתיאורי זיונים נשמעים נמוכים וגסים או פוריטניים ומדיציניים; העדר מודלים של כתיבה ארוטית בעברית, מלבד קצת פורנו תנ"כי, מה שאילץ את הסופרים העבריים לחצוב בסלע בעצמם; וההתפתחות השמרנית של הצבר, שנדרש להיות טהור במעשיו ובמחשבותיו ולהקדיש את כל הליבידו שלו לפרויקט הלאומי, בין היתר כדי להצדיק את המציאות המטונפת שבה הוא מנשל אחרים מאדמתם.
אחת הסופרות המעטות שחרגו מסדר הדברים הזה היא איריס אליה כהן, שבכל הרומנים שלה עד כה הצליחה לשלב בין תיאורים משכנעים של סקס ובין הסוגיות הפוליטיות הכבדות ביותר שרובצות על כתפי החברה הישראלית: דיכוי מזרחים ויחסים בין יהודים לערבים ב"מכתוב", רומן הביכורים שלה (הקיבוץ המאוחד, 2010); זהות רוסית וזהות מרוקאית בישראל והמתח ביניהן ב"דושינקא, נשמה" (הקיבוץ המאוחד, 2013); וחטיפת ילדי תימן לצד חרדותיהם של בני הדור השני לשואה ב"גלבי" (ידיעות ספרים, 2016). את כל התכנים הטעונים האלה היא שזרה בנרטיבים של אהבה, תשוקה וסקס — ולא סקס כמטפורה לכיבוש ולא חריש אדמה כמטפורה לסקס, אלא הדבר כשהוא לעצמו.
בספרה החדש, "גבר אשה ציפור", אליה כהן נוטשת במפתיע את הנתיב העקבי שהתוותה לעצמה, מוותרת על ההקשר ההיסטורי והקולקטיבי ומתמקדת בסיפור אהבה פרטי אחד. השינוי כה חד, שאפילו הדמויות כמעט מנותקות לחלוטין מזמן וממקום, וההקשר החברתי שבו הן נטועות רק נרמז בעדינות בין השורות. המוקד בספר הנוכחי הוא אהבה, כמיהה והשתוקקות — חוויות שהן האישיות והפרטיקולריות ביותר, אך בה בעת גם אוניברסליות וחוצות גבולות של זמן, מרחב וזהות.
האהבה הפרטיקולרית בספר היא אהבתם של דליה אבימאיר ויואל פוגלמן. הם נפגשו בגן חובה, כשיואל העירוני הגיע לגן של דליה ביישוב קטן בצפון באמצע שנות ה–70. דליה הפעוטה התאהבה ביואל מהרגע הראשון שבו ראתה אותו, למרות או אולי בגלל היותם הפכים: היא דברנית, רומנטית וחולמנית, הוא קמצן במלותיו וברגשותיו ואינו מסוגל לחלום. דליה מתייתמת מאביה בגיל 8 והיא ואמה חיות בעוני ותחת אימת המעקלים, ואילו יואל גדל במשפחה עשירה מאוד, אבל הוא ילד מאומץ שנולד לתופרת ענייה ועורו כהה מזה של הוריו המאמצים.
בפתיחת הספר דליה בת 40 ומשהו, והיא סופרת ומשוררת מצליחה. היא נתקלת בתמונתו של יואל בעיתון, "ואל לבה התפרצו זיכרונות יואל וכאבי יואל וגעש געגועים אליו", שמובילים אותה לשחזר בתודעתה את עברם המשותף. כמו ב"מכתוב", גם כאן האירועים המתוארים בספר נפרשים על פני יממה, אך העלילה נעה אחורה וקדימה בזמן בתנועת מטוטלת ומביאה את קורות שני הגיבורים מהגן ועד הלום.
דליה ויואל נפגשו ונפרדו שלוש פעמים לאורך חייהם, בקשר שמבחינתה של דליה נקבע על ידי הגורל (רעיון שחוזר בצורה כזו או אחרת בכל הרומנים של אליה כהן). באמצע כיתה ב' הוריו של יואל חוזרים לעיר, והיא מאבדת אותו. בגיל 12 היא פוגשת אותו במקרה כשהיא מגיעה עם אמה לעיר ומבלה איתו חצי יום, שכולל חוויה מינית חטופה. בגיל 30, כשהיא סופרת מתחילה והוא היסטוריון מצליח, הם נפגשים במשרדי ההוצאה לאור שמפרסמת את הספרים של שניהם; יואל אמנם נשוי אבל מתחיל ביניהם רומן שבעקבותיו הוא עוזב את אשתו. אחרי כמה שנות זוגיות, הוא נפרד גם מדליה וחוזר לגור בצפון. דליה מתחתנת עם גבר אחר ויולדת ילד, אך מתגרשת אחרי זמן קצר כי יואל הוא אהבת חייה ו"חתונה זו לא תרופה", כפי שמסביר לה הגבר האחר.
סגנון הכתיבה של אליה כהן כאילו נברא לתאר אהבה ותשוקה: הוא גדוש, פואטי ומתענג על יופיין של מלים. כזה הוא גם הקשר בין דליה ליואל: "תמיד היה אצלם המין כרוך במלים, והמלים כרוכות במין, תרתי משמע, מין ערבוביה נהדרת של יצר ויצירה". כמו בספריה הקודמים ואף ביתר שאת, אליה כהן מצליחה לתאר אהבה וסקס בצורה מרגשת ובלתי מאולצת, שנדירה ממש בספרות העברית.
יש בספר כמובן תיאורים יפהפיים של מין (והאמינו לי, אם החמאתי לתיאורי סקס סטרייטי זה חייב להיות יוצא מגדר הרגיל, אני פחות בקטע), אבל יפה ומלהיב לא פחות הוא האופן שבו המיניות מפעפעת מתוך החיים ומהווה נדבך בהם, כמו במציאות. כך, למשל, דליה מאוננת מול תמונותיו של יואל — כמה גיבורות בספרות יפה בעברית מאוננות כחלק מהעלילה? הרי אפילו עצם הצירוף "דליה מאוננת" נשמע ביזארי יותר מתיאורי פטיש קשים באתרי פורנו. או דווקא משפטים פרוזאיים על תשוקה, כמו "ואולי יותר מכל אהבה את הזין שלו" — משפט רגיל ולכן חריג כל כך בספרות, שמתגנדרת מרוב בהלה בכל מה שקשור למין. והיכולת לתאר בצורה מדויקת לא רק להט יוקד, אלא גם את הזיונים הגרועים שלפני פרידה: "מן החלון נשמעו רחשים ורסיסי גשם נתלו על קצות התריסים. ושוב נדחקה ביניהם מועקה. יואל הרגיש אשם וניסה לפצותה והחל לאונן לה. אבל זה רק החמיר את המצב. אצבעותיו גיששו בתוכה, קרות, ובדעתה עלתה כף נירוסטה בוחשת בקערת מרק… ככה זה נמשך, עד שהחדר נמלא חשיכה סמיכה ורבוכה. דליה גרפה אליה את תחתוניה והתיישבה על שפת המיטה".
עם זאת, זה לא ספר על מין או ספר ארוטי — התמקדתי בכך בגלל נדירות העניין (וגם כי סקס מוכר). זה ספר על אהבה, גורל וכתיבה, ועל האופן שבו הם נובעים זה מתוך זה. ברגעים חלשים יותר, הכתיבה מעט סנטימנטלית או פשטנית, ודליה ויואל מאיימים להפוך לפלקט של אהבת אמת ספרותית. בעיקר לוקה בחסר דמותו של יואל, שנדמה שטחי מדי בנטייתו הגברית לשתיקה ולניתוק רגשי ובגאונותו הטבעית שמתוארת בהפרזה. דליה, לעומתו, היא דמות אמינה ומסקרנת הרבה יותר, בין היתר משום שהסיפור מובא מנקודת מבטה, והיא מרתקת במורכבותה, בחסרונותיה ובמסירותה חסרת הגבולות.
למרות חולשותיו, בחלק הארי של "גבר אשה ציפור" הסגנון הפיוטי והחכם של אליה כהן חודר אל הלב ומרכך את הנשמה. הקריאה בו סוחפת אל תוך אהבה גדולה, ומזכירה שזה בכל זאת הדבר הנפלא והנשגב ביותר בעולם. אפילו יותר מסקס.