שחרחורת סופרת ומשוררת
על הספר "אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית", ספרה השני של צילה זן בר צור/ Tsila Zan-bar Tsur בעריכת הדס גלעד Hadas Gilad
כל המילים הולכות אל צילה, ומצילה נכתבות אל הקורא, והלב מלא ומתמלא ומתמלא – זו התחושה שליוותה אותי, פיעמה בי, למיטב הדיוק, לאורך כל קריאת הספר הזה: "אָנָאר בָּאלְחִ'י – שירה סוּפית", ספרה השני של צילה זן בר צור, שנעשתה לחברתי אחרי שנשביתי בקסמו של ספר הביכורים שלה, "כותבת במקל כורכום" – אסופת סיפורים פלאית שאין ואי אפשר לסווגה תחת כל קטגוריה מוכרת אלא תחת השם "צילה זן בר צור". הספר הפך לספר דרך עבורי, ספר שהוא אבן דרך בהבנת הכתיבה, מלאכת הסיפורת והשירה וכוחה המרפא, המזין והמכלכל את נפש האדם, ועבורי, את נפש אישה שאני, שכן מעל הספר הזה, כמו גם מעל ספרה החדש, רוחפות האמהות הגדולות שלנו, נשמות עתיקות שהעבירו מדור לדור את חוכמת החיים והמוות, את תבונת הרוח והכוח ומאתיים קבין של אהבה עצומה ועמוקה מיני ים.
ומה יש בספר הזה? שירה וסיפורת שנולדו מרחם אחת ולפיכך נקראות אחרת לגמרי אבל מתאימות להפליא, כשתי אחיות. זו דומה לאבא וזו לאמא וברי לנו כי הן בנות אותה משפחה, אבל גם את המשפחה הזאת קשה לסווג ולתת לה שם.
ומה אני רוצה להגיד? שאת הספר הזה יש לחוות. לא די בקריאה יחידה. יש לקרוא את היצירה הזאת מתחילתה ועד סופה, לסמן שירים ומילים ותפילות בתווך ואז לקרוא שוב. ושוב. ושוב. מדובר בחווית קריאה אחרת, על דַּפִּית, וגם על זמנית, אם תרצו.
תשאלו מי היא אָנָאר בָּאלְחִ'י? לאורך כל הספר מופיעה דמות הדוברת כילדה-נערה-אישה, לעיתים בגוף ראשון יחיד, לעיתים בגוף ראשון רבים, לעיתים היא איילה "מספרים עליי שהייתי איילה שהולכת אחר מחפשי הדרך/ושותה את דמעות צערם." (עמ' 55) לעיתים מלווה אותה האיילה, לעיתים האיילות " בַּדֶּרֶךְ אֶל הַמַּעְיָן מְלַוּוֹת אוֹתִי הָאַיָּלוֹת/ וּמְלַחֲכוֹת אֶת בִּטְנִי הָעֲגֻלָּה." (עמ' 67), היא מדברת אל העצים, והעצים מדברים אליה. "הַמּוֹרֶה שֶׁלִּי הוּא עֵץ הָרִמּוֹן/ שֶׁנָּטְעָה סָבָתִי בַּיּוֹם בּוֹ נוֹלַדְתִּי." ובהמשך, "בַּסְּתָיו אֲנִי לוֹבֶשֶׁת אֶת גְּלִימַת הַצֶּמֶר/ וְיוֹשֶׁבֶת תַּחַת הָעֵץ./ הוּא עָרֹם וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ דָּבָר./ פְּרִי רָקוּב בּוֹדֵד תָּלוּי עַל הֶעָנָף." או במופע חזק אחר של הרימון: "הַגּוּף שֶׁל אִמִּי הוּא כְּמוֹ עֵץ הָרִמּוֹן./ יֵשׁ יָמִים וְדָם יוֹרֵד בֵּין יְרֵכֶיהָ." (עמ' 93) או בהתמזגות עם עץ האפרסק: "כְּשֶׁאֲנִי מְטָאטֵאת/ אֶת רִצְפַת בֵּית הַחֵמָר שֶׁלָּנוּ/ חַלּוֹנוֹת הַבַּיִת נִפְתָּחִים /אֶל פְּרִיחַת עֲצֵי הָאֲפַרְסֵק." ובהמשך, אחרי מות סבתה "אֶתְנַחֵם/ בְּנִחוֹחַ הַפֶּרַח הַקָּמֵל." (עמ' 26)
ולא רק האיילות והעצים, גם האבנים, פרחי המריחואנה, תבלינים לרוב, נוצות הציפורים ואין ספור הציפורים המעופפות במרחב הספר, ציפורי שיר וציפורים שותקות, יונק הדבש, הקיכלי ועוד ועוד, הבריאה כולה משוחחת עם אָנָאר בָּאלְחִ'י, וכמובן האלוהות.
אין סוף שורות אפשר לצטט מתוך הספר הסגולי הזה, אבל אביא שיר אחד בשלמותו, כי הלך איתי, ככה כמות שהוא, לתוך אחד החלומות העזים והטובים שהיו לי לאחרונה.
רציתי לומר לְךָ/ צילה זן בר צור
כְּתֹב עַל גּוּפִי
צִפּוֹר, עֵץ וּמַעְיָן
כְּתֹב כָּל מָה שֶׁעוֹשִׂים אִשָּׁה וְגֶבֶר
כְּשֶׁהֵם מְגַלִּים גַּן נִסְתָּר
וּבוֹ צְחוֹק הָאֱלֹהִים.
כְּתֹב עַל גּוּפִי
אֶת סִפּוּרוֹ שֶׁל הַגֶּבֶר
שֶׁחִפֵּשׂ אַחַר הָאֱלֹהִים
וּמָצָא בְּתוֹכוֹ צֵל עֵץ עַתִּיק
וְאִשָּׁה רוֹדָה דְּבַשׁ לְסֵפֶר שִׁירָתוֹ.
כְּתֹב עַל גּוּפִי
שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתִי בְּכָל הָעוֹנוֹת
וּבִמְיֻחָד בַּחֹרֶף, כְּשֶׁגּוּפִי רָעַד בְּגוּפְךָ
כְּשֶׁעָטַפְתָּ אוֹתִי בִּגְלִימַת הַצֶּמֶר וְהִבְטַחְתָּ בַּיִת,
וַאֲנִי הִתְאַפַּקְתִּי אָז וְהִמְשַׁכְתִּי בִּכְסוּתְךָ
לְחַפֵּשׂ אַחַר צְחוֹקוֹ.
וכך כתבתי לצילה בתום הקריאה הראשונה, אם יש ספר שנכתב במשך אלפי שנים, הרי שזה הספר הזה, והזכות לחתום אותו ולכרוך אותו ניתנה לצילה אחותי, נשמה גבוהה וצלולה בתוך גוף של אישה גדולה מהחיים. גדולה על שום שהספר הזה יישאר כאן גם אחרי שאנחנו נלך.
