שחרחורת סופרת ומשוררת
Adva Kimchi Chen
כּוֹכָבִים כְּמוֹ אֲנָשִׁים, דּוֹלְקִים אַחַר פִּסַּת שֵׁמִים.
אֲנָשִׁים, כְּמוֹ כּוֹכָבִים, נוֹפְלִים כְּשֶׁנִּגְמַר לָהֶם הָאוֹר
(מתוך: גבר אישה ציפור, עמ' 87)
מה לא נכתב ונאמר על האהבה הנדירה הזאת בין דליה ליואל? שהיא גדולה מהחיים עצמם; שיש בה ידיעה קדמונית נסתרת, ודאות גורלית; שהיא כוח אינסופי השאוב כפי הנראה מגלגולים קודמים; שהיא מכילה אמונה עצומה ופקוחה, לעיתים כמעט מופרכת, אבל איזו יכולת כבר יש לך להתווכח עם הגוף?
והרי ב"גבר אישה ציפור" הגוף, כמו השפה, אינו רק אמצעי; הוא הטעם, התכלית כולה, הוא המשל והנמשל, הוא שיוצקים לתוכו והיוצק בו-זמנית; הוא ההיכל והוא הקודש, הוא הכותב והנכתב. ואיך הוא נכתב? הו… כפי שרק איריס מסוגלת ויודעת – את כל אש התשוקה ותאוות הבשר היא מווסתת בדיוק רגיש, כמו שף מאומן, שנייה לפני שהוא נחרך או רגע לפני הגלישה למקומות הזולים של מעשה האהבה. וגם אם יש גלישה פה ושם, הרי שהיא במינון ובטעם טוב (ניגוב קטן ואין צורך בסיליט).
מי היא בעצם האישה? דליה היא התגלמות של נחישות, התמסרות וכנות סוחפת, יש בה דבקות כמו שרק באישה אוהבת כל כך אפשר שתימצא. והגבר? לכאורה רק יואל טיפוסי כזה. אבל אל תטעו, מאחורי החזות השקטה והאופי הקר והיבש של ההיסטוריון, יש גבר עמוק, אחר, שכנראה שווה את הסיפור כולו.
והציפור תשאלו? היא לא אחת. כמו האהבה הארוכה והעיקשת הזאת, יש לה מופעים רבים על פני עונות הזמן. פעם היא צוצלת, ופעם ירגזי, פעם היא קיכלי ופעם (בחלום) היא זרזיר. ולכל ציפור מעוף משלה, כושר הישרדות אחר. אבל תמיד ישנה ציפור.
ואיריס? אין מדובר בעוד סופרת או עוד משוררת; איריס היא תופעה. תופעה של פרח, צבע ושם שהתלכדו לתוך אחת. אם היא לא הייתה קיימת, מישהו ודאי היה צריך להמציא פטנט על שמה. אבל היה עליו להתאמץ מאוד ולהיעזר בדמיון פרוע כדי לחשוב על אישה שיש בה הכול מהכול: שיודעת לפרוט פרקטיקה להוראות מטבח ולשעון עצר, שפועלת על בסיס משמעת פנימית ודיוק ארצי; שיודעת לעוף כמו ציפור, להשתולל כמו רוח, לקפץ כאיילה ולהיטען ממאגריו של כוכב לכת אחר; מישהי היודעת לעוף על עצמה ולהצטנע מאותו מושב ממש, היודעת לעודד, לבקר ולדרוש יותר, ושלרגע לא שוכחת מניין באה ולאן עוד רוצה לנסוק.
# מלאכת הברירה לכאן היא כמעט בלתי אפשרית. אז קצת מתוך תחושת אקראי וקצת מתוך מה שבעט באותו הרגע יותר חזק. וקולאז' אחד מרגעים קסומים שהתאדו בתוך גודש-יוני אבל נותרו במעמקי זיכרון הלב.
גבר אישה ציפור/ איריס אליה כהן
הוצ' ידיעות אחרונות 2018
איריס אליה כהן המספרת את סיפור אהבתם של דליה ויואל כותבת
סיפור אהבה שאינו תלוש מן הדמיון. שני אנשים שהגורל הפגיש בינהם ומאותו רגע הם שזורים זה בזו. גבר, אישה וציפור. הציפור שנדמה כי היא, היא הסיפור עצמו: סיפור הנודד מתקופה לתקופה וממקום למקום. פורש כנפיים, ממריא ונוחת. או שמא הציפור היא הגורל?
מהו הדבר הזה שאותו מנסה איריס לזהות? אותו הסמוי מן העין הקושר בין שני אנשים אפילו ממרחק של זמן ומקום? שום פרידה לא תצלח. כמו הציפור הם ישובו שוב ושוב אל ארצות החום.
זה אינו רק ספר על אהבה ועל תשוקה בין שני אנשים. זהו ספר עז מבע ששואל שאלות : האם חיינו הם גזירת גורל והכל צפוי ? עד כמה הרשות נתונה ?
"והיא ידעה בודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי שם. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו. לפני אלפי זריחות וגלגולים, היו שני רסיסי שרף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור.
דמו בנפשכם שיש כאן ילד וילדה ציפור" (עמוד 65)
הוצ' ידיעות אחרונות ( 315 עמ' )
מאת אתי רחמקין
ברומאן החדש אליה כהן מתארת סיפור אהבה בין דליה, סופרת משוררת ליואל, פרופ' להיסטוריה מאוד מוערך שפרסם זה עתה את ספרו השלישי. זוהי מערכת יחסים הנפרסת על עשרות שנים.
אליה כהן הטיבה לתאר את מהות היחסים ביניהם: "והיא ידעה בוודאות מוחלטת וברורה כי נפגשו אי-שם, אי פעם בעבר. מתי? מזמן. לפני שנים. לפני שהם נולדו.מלפני אלפי זריחות, לפני אלפי עצים ונהרות וגלגולים, היו שני רסיסי שאף דבוקים אל סדק גזע עץ, או שני טללים בפי גבעול, או שתי כנפיים של אותה ציפור. דמו בנפשכם שיש כאן ילד ילדה ציפור" ( עמ' 65).
לדליה, גיבורת הרומאן אובססיה ליואל. מערכת היחסים ביניהם החלה עוד מגיל הגן בשעה שדליה החליטה לקחת על יואל חסות ולהצמד אליו. למרות שנפרדו בעל כורחם, אחרי שנים שבו ונפרדו. דליה מתארת אהבה טוטאלית, גורלית המלווה באירוטיקה ויצרים עזים משוחררת מעכבות ומכבלים בלתי נשלטת מחד, אך בד בבד היא מרסקת, ממוטטת הבונה ומחריבה את דליה כל פעם מחדש.
היא אוהבת אותו עד כלות ומרגישה שהם שני חצאים מאותו שלם. והוא שקט ומאופק בדרכו, לא מרבה להביע את רגשותיו. כדליה מצהירה אינספור פעמים שהיא אוהבת אותו. הוא עונה "לא יודע". היא סונטת בו ומשיבה "אהבה לא צריך לדעת, אהבה צריך להרגיש" ( עמ' 47).
החלומות שזורים כחוט השני ברומאן וגם מקומם של הציפורים אינו נפקד.
הרומאן ייחודי ונקרא בנשימה אחת, מעבר לשפה הפיוטית העשירה הבנויה לתלפיות של אליה כהן בסופי הפרקים מופיעים קטעי שירה. המהווים מעין פרגמנטים מהם שאובה כותרת הפרק.
לקרואאאא
בט"ו באב החל מחר ובכל ימות השנה.