על המילה "אבל" וחטאים אחרים/ בשולי יום הזיכרון לחטיפות ילדי תימן מזרח ובלקן

אז אתמול, בבית האבות היוקרתי, (דיור מוגן, יש לומר, אבל אני מקובעת) אליו הגעתי, פגשתי את סלעי המחלוקת, כמו שאומרים. השעה אמנם חלפה ביעף, אבל בסופה נגשו אלי כמה אנשים מבוגרים. חלקם תבעו את עלבונם, בנוסח "מה את יודעת על השואה" חלקם, בהם אשתו של אחד משופטי וועדת החקירה ז"ל, ידעו לספר שהילדים המאומצים "היו מאד מאושרים", חלקם חזרו על טענת "הברדק הגדול שהיה פה", חלקם, כלומר, אישה אחת, נחמדה מאד, שאפילו קנתה את 'שחרחורת' פתחה ואמרה: "לא שאני חושבת שלא היה, אבל -"
אז אני רוצה להגיד: בבקשה בלי "אבל". אין "אבל". "אבל" היא מילה שמתאימה לעניינים סמנטיים, להבדלים סמנטיים, כמו ההבדל בין "בית אבות" ל"דיור מוגן". אבל פשעי חטיפות ילדי תימן מזרח ובלקן הם עוול, טרגדיה נוראית, אסון בקנה מידה עולמי, יהודי ולא יהודי. בלי "אבל". עכשיו זמן הכרה, בקשת מחילה ותיקון.