שחרחורת סופרת ומשוררת
הספר 'גֶּבֶר אִשָּׁה צִפּוֹר' של איריס אליה כהן, נח ליד מיטתי שבעה ימים בטרם קראתי בו. דימוי העגורים על פני שמים סגולים שבעטיפת הספר ניבט אל מול עיני יום ביומו. ואז אני חולמת על עגור במשקל סגולי נמוך מהמים שלוקח אותי למסע מעל אוקיינוס אינסופי בסחרחרת של צבעים ירוקים וכחולים. בחלום יש בי פחד גדול פן אנשור מאברותיו אל קצף הגלים ואהפוך לעוד צדפה ששומרת סודות מפני הרוח. אני מצמידה את פניי אל צוואר הציפור והוא מעגר באוזני, 'ספרי לי על האהבות שלך ובינתיים גם נחצה את השבר הסורי-אפריקני', אבל אנחנו מעל האוקיינוס ובכלל מאיפה מתחילים לספר סיפור אהבה?
בבוקר רציתי לסמס לאיריס על החלום אבל תכיפות הימים נמסה מעלי כמו השרב הכבד ובסופו של דבר פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא בו. סיפור אהבה שמתחיל בילדוּת ונמשך ונקטע ונמשך על פני צירי החיים. דליה ויואל. שתי כנפיים של ציפור אחת. ואולי זה העגור. שנודד במעגלים ספיראליים מעל חצר הגן ורואה ילד וילדה שלומדים את כל העולם ממחושיה של הנמלה או מתנועת הגרגרים בארגז החול, או מנביטה איטית של פרח. וזה העגור לא מעגר סוד באזניהם על אשר יתרקם ביניהם בחושים עצובים וארוטיים על גוף שהופך משניים לאחד.
בין פרק לפרק בספר ישנה תמצית פואטית שְׁמֵימִית:
"וְהִיא יָדְעָה בַּוַּדָּאוּת מֻחְלֶטֶת וּבְרוּרָה כִּי נִפְגְּשׁוּ אֵי שָׁם, אִי פַּעַם בֶּעָבָר. מָתַי? מִזְּמַן. לִפְנֵי שָׁנִים. לִפְנֵי שֶׁהֵם נוֹלְדוּ. לְפְנֵי אַלְפֵי זְרִיחוֹת. לִפְנֵי אַלְפֵי עֵצִים וּנְהָרוֹת וְגִלְגּוּלִים, הָיוּ שֵׁנִי רְסִיסֵי שְׂרַף דְּבוּקִים אַל סֶדֶק גֶּזַע עֵץ. אוֹ שֵׁנִי טְלָלִים בְּפִי גִּבְעוֹל, אוֹ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם שֶׁל אוֹתָהּ צִפּוֹר.
דָּמּוּ בְּנַפְשְׁכֶם שֶׁיֵּשׁ כָּאן יֶלֶד וְיַלְדָּה צִפּוֹר." (עמ' 65)
אחרי סיום קריאת הספר, הייתי מוכנה לספר לעגור מהחלום את הסיפור שלי. אבל הוא הפליג באוויר במשקל סגולי נמוך מהמים. ואולי כמו שהמאסטרים נוהגים לומר, ישנם מפגשים שמתרחשים רק בין הצללים. רק בערגונות שלנו. ישנה קריאה עמוקה בסיפור האהבה בין דליה ויואל שמעורר את כל האיברים הפנימיים לשוב ולחוש את חיי האהבה שלנו, המציאותיים או הערגוניים, תוך כדי 'זיווג נשימות', כפי שמכנה זאת איריס בספרה, באחד מהקטעים הארוטיים היפים ביותר בתולדות הספרות.
אחרי שבוע, פתחתי שוב את הספר וקראתי רק את 'התמציות השמימיות'. רצף פואטי והוא סיפור בתוך הסיפור שבא לבכות מרוב יופי. התודעה מותמרת לעץ, לענן, לחלום, לערות, להחמצה, לגעגוע, נמסכת בתוך הגוף הזה שמכונה עולם.
"לִפְעָמִים צִפּוֹר נִכְנֶסֶת בְּאַקְרַאי בֵּין גֶּבֶר לָאִשָּׁה. כְּלוֹמַר, אֶפְשָׁר לָחוּשׁ בְּרֶטֶט שֶׁמֶשׁ בְּבִטְנַת בִּטְנָם, תְּשׁוּקָה נִרְמֶזֶת אוֹ גְּלוּיָה שֶׁמְּאַחָה אֶת שְׁתֵּי הַנְּשָׁמוֹת. דַּמוּ לְעַצְמְכֶם שֶׁהֵם יוֹדְעִים הֵיטֵב אֵיךְ וּמָתַי וּמָה עוֹשִׂים בִּשְּׁאֵרִית הַתֹּהוּ וְהָאֵין. דַּמוּ לְעַצְמְכֶם מִין סוֹף כָּזֶה, אִשָּׁה צִפּוֹר לְפֶתַע יְכוֹלָה לָעוּף." (עמ' 315)
*
גֶּבֶר אִשָּׁה צִפּוֹר – איריס אליה כהן
מתנה הכי יפה לנשמה
