שחרחורת סופרת ומשוררת
5/5/18 (תאריך חמסה)
1. כל השבת שכבתי במיטה, כמו בדיכאון אחרי לידה. כל התכונה הרגשית, הגופנית, המשקל שהעליתי כמו תמיד בזמן הכתיבה, הציפיות, הדריכות לקראת המפגש עם הלא ידוע, עם המקוּוֵה. כמה הפכפכה הכתיבה, חשבתי. מרגעי התעלות קאתרתיים, ביום שבו את כותבת את השורה האחרונה של הסיפור, של הספר, ביום שהוא בוקע מתוך הארגז שהגיע אלייך מבית הדפוס, לרגעי העלבון והכעס שמתרוצצים אצלך בגוף כמו ברחבת מכוניות מתנגשות כשמישהו קורא את הספר שלך כ"כתב אישום נגד אשכנזים" למשל. ניסיתי להתנחם בזה שזה לגמרי עובר. העלבון והכעס. ואפילו די מהר. הנה הבחור בסרבל האדום, האחראי על מתחם המכוניות המתנגשות, צועק, "יאללה חברים, נגמר הזמן. אני מבקש מכולם לצאת." ופותח את השער וכל הסופרים החדשים נכנסים.
זה עובר. כמו שההר שהיה הבטן שלך, חוזר להיות מישור. אמנם מישור מחוטט ומצולק, אבל מישור.
2. בין לבין צפיתי ב"חוצה ישראל" עם אלי אליהו. אחד הקטעים שממש פרצתי בהם בבכי, (הורמונלי?) היה בעקבות זיכרון שהעלה קובי מידן, על אודות התלמיד הדיסלקט בכיתתו, שהיה מתכווץ בכסא במבוכה בכל פעם שהגיע תורו לקרוא. חשבתי על העלבון של מי שיודע שהוא לא יודע, העלבון של מי שכולם יודעים עליו שהוא לא יודע. זה הרג אותי. חשבתי על צ' ועל מ'. שני בני כיתה שלי, שהיו תלמידים כאלה, "עצלנים" קראו לזה פעם. נזכרתי איך צ' היה קורא לאט ומשובש, חולם היה שורוק, קמץ היה צרה, חטף פתח היה כלום, חוסר אונים מוחלט. נזכרתי ביום ההוא של אחרי חופשת פסח, אז התבשרנו ששניהם "נשארים כיתה". חשבתי על הקונספט הנוראי הזה, להעניש ילד ככה. לשכפל עבורו את השנה האיומה שעבר, שנה שלמה, (!) שוב.
ניסיתי להתנחם בזה שהיום, אחד מהם, ככה שמעתי, נחשב לאחד החקלאים הכי עשירים בארץ.
3. כל השבת שכבתי במיטה, קראתי קצת. בהיתי הרבה. מפעם לפעם נכנס אסף לחדר. אסף ססמוגרף אני קוראת לו. בן 11 עם תבונה של בן 30, אני לא מגזימה. "מה את עושה?" שאל אותי, מלכסן אליי מבט נוזף. "סתם, חושבת על הספר שהוצאתי. אני מקווה שהוא יצליח. אני מקווה שאנשים יאהבו אותו." עניתי לו. "מה יש לחשוב על הספר שהוצאת?" תמה בקול, "הוא כבר יצא. את לא יכולה לעשות עם זה כלום. תתחילי לחשוב על הספר הבא."