אתמול בערב שנערך ב"בית הסופר" לכבוד משלחת של סופרים הודים, בהנחיית מאיר עוזיאל, אחרי יובל שמעוני שהקריא קטע מרעיד ומצמרר מספרו המנומנטלי "קו המלח" (לא קראתי, הוא מחכה לי לצד מיטתי) ובו שיחה של מטייל ישראלי עם רופא בעיירה לֶה שבהודו, ואחרי דורית זילברמן שהקריאה קטע מספרה "תלוי איך מספרים" על אודות מסע חיפוש שעורכת אם אחר ביתה שנעלמה באסון הצונאמי שפקד את דרום מזרח אסיה בשנת 2003, הקראתי אני שירים שתרגמנו, ירדן גרינספן ואני, מתוך הפואמה שלי: "הודו", (מתוך פלא-פואמות ושירים, ידיעות ספרים 2017) שנכתבה בהתרגשות גדולה בזמן מסע שורשים שערכתי לפני שנה לקוצ'ין שבמדינת קרלה, בדרום דרומה של תת היבשת העצומה, הפלאית, הבלתי נתפסת הזאת. הרשיתי לעצמי לערוך שינויים מופלגים בתרגום לאנגלית, וכי היה חשוב לי לשמור על המשקל והחריזה ככל האפשר, ופתאום הבנתי שבאנגלית יצאו לי שירים לגמרי אחרים:
הנה השיר על סבא אליהו שלי, האיש המתוק, החרוץ, האהוב, זכרונו לברכה ואהבה:
מֵאֲמִירֵי עֲצֵי הַקּוֹקוֹס הִתְפַּלֵּא
סָבִי: אִם הָעוֹלָם קָטָן כָּל כָּךְ
אֲזַי צִיּוֹן כִּנְקוּדַת
אַחֲרֵי הָעֲלִיָּה וְהַנְּפִילָה
שָׁתָה סָבִי גַּעְגּוּעָיו בְּעֶצֶב
לְשָׁכְרָה, מָה בֵּין מַרְאוֹת הַמֵּזַח,
הַסִּירוֹת הַמְּשׁוּחוֹת בְּזֶפֶת
צֵל דִּקְלֵי הַקּוֹקוֹס הָרְכוּנִים
וְצָהֳלַת הַיֹּפִי הַכָּחֹל הַזֶּה,
לְבִנְיְנֵי הַטְרוֹמִים הַחוּמִים,
בְּפַאֲתֵי קִרְיַת שְׁמוֹנָה
קְרִיאוֹת הַדַּיָּגִים חָלְפוּ וְהִתְחַלְּפוּ
מִכָּל הַפֶּלֶא לֹא נוֹתַר דָּבָר
אֲבָל נוֹלְדָה הַבֶּהָלָה
My grandpa used to say that
Zion’s land is smaller than
He drank his longing every day
Blended his sorrow with the alcohol
Adds into the Arak’s glass
He looked amazed upon the
In front of his eyes, his hands
He missed Fort Kochi’s green,
the calls of fishermen along the pier
He missed the misty, foggy dawn
Where are the boats? the leaning
shades of palms? Where are the mango trees?
The silence blues above the sea,
The wind that whispers to the air
It took him almost twenty years
to realize; the past has gone
Her beauty changed and then
on the outskirts of the Negev
His childhood's sounds of
The soft Malayalam on his tongue
were buried under the endless
Hebrew Israely wars
_______________________________________________________
______________________________________________________
מנגו/
אֲנִי נִזְכֶּרֶת אֵיךְ הָיְתָה אִמִּי קוֹלֶפֶת לָנוּ אֶת הַמַּנְגּוֹ
יְקַר הַמְּצִיאוּת בְּקַנָּאוּת: תְּחִלָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת
לַשֻּׁלְחָן, תַּלְתַּל זָהָב אָרֹךְ וְחַף מִפְּגָם
מֻשְׁלָם הָיָה רוֹעֵד מֵעַל בִּרְכֶּיהָ,
וְאָז הָיְתָה פּוֹרֶסֶת אֶת הַפְּרִי לַחֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת
שֶׁטַּעֲמָן כָּתֹם, עָסִיס נָטַף אֶל כַּף יָדָהּ
כְּשֶׁלִּקְּקָה אֶת לַהַב הַסַּכִּין
אֲנִי וְדַלְיָה אֲחוֹתִי הָיִינוּ מְחַכּוֹת וּמִתְאַפְּקוֹת
כִּי מִי שֶׁהִשְׁתַּדְּלָה וְלֹא
הֵאִיצָה בָּהּ זָכְתָה
לִמְצֹץ אֶת הַגַּלְעִין.
mango
I remember when my mother peeled
the precious mango
with devotion and excitement
First she sat down to the table, holds the knife
as if she is going to a war
Then a long and flawless golden Orange ringlet
dancing, trembling
above her knees
Then she sliced the fruit
into small Pieces
nectar drops fell on
and from her palm
as she licked each of her fingers
and the thumb
All my sisters waited patiently
quiet as the air of peaks, just
because whoever managed not
to pester her
got the luck
to suck the pit.
שחרחורת סופרת ומשוררת
