הודו: פרק אחרון

אני כותבת כדי לא לשכוח

הטיסה בחזרה הייתה קשה, פתאום הדרך, שנראתה לי בהלוך קצרה כל כך ועל מה כולם מדברים, לא נגמרה, עוד שמיים ועוד שמיים ועוד שמיים. כמה שמיים כבר יש. ופתאום. לראשונה מזה 20 ימים, אחזני כאב בטן וכל היופי שאכלתי כל הימים האלה הסתחרר לי בקיבה, אבל בסופו של דבר גם לאין סוף יש סוף ונחתתי. ההלם הראשון היה בנתב״ג. כי פתאום שמעתי אנשים צועקים, כלומר, לא בכעס, אבל מדברים בקול רם ואיזו אמא גערה בבן שלה וכולנו הבנו שהוא לא חיכה לה או מה והשקט העמוק של הודו התפוגג באחת. ואחרי שנישקתי את אהוביי והגעתי הבייתה, ואחרי פקק מדכדך בכביש שש, שעתיים של נסיעה, עצירה, נסיעה, עצירה ועוד עצירה, התחלתי לפרוק את המזוודה הכבדה, שאך בנס הצלחתי להרימה מן המסוע, שהמשיך לנסוע בשלו. באיטיות מעגלית, וחשבתי לעצמי כמה אני רוצה ולא רוצה לחזור ואיך אף אחד בכלל לא שואל אותי, ומצאתי את שקיקי התבלינים שארזה לי סינטה, אחת המארחות שלי, הל וכפיסי קינמון ופלפל וציפורן, ואת תמונות האלים והאלות זרועות הפייטים הוצאתי, ושמלות בצבעי הודו וממתקים ובננות מטוגנות שילדיי נגסו בהם בשיניים חשדניות, ובדים רקומי זהב וטווסים, ונגשתי לעשות כביסה ורציתי לבכות, לא רק מהערימות המוכרות, אלא בעיקר מזה שאני אשכרה עומדת לשטוף ממני את הודו, וחזרתי למזוודה ופרקתי ופרקתי, גם את נפשי פרקתי, סיפרתי לילדים על פלאי הודו והם אמרו, חבל שלא הבאת עוד עוגיות שושנים מטוגנות כאלה, ורציתי להגיד, אם הייתי יכולה להביא לכם את כל הודו, את כל החוויה העצומה הזאת, הצבעונית, המרגשת, ההולמת בעיניים ובלב בפראות הייתי מביאה,אבל אי אפשר, אי אפשר להביא, אי אפשר בכלל להתחיל להסביר, ואז איתני שאל, אז מה עם הספר שלך, ואמרתי לו שהבאתי איתי סיפור, שאני מרגישה שהבאתי איתי סיפור , לפחות את זה אני כן יכולה להביא, הוא אצלי והוא שלי, סיפור על אהבה והודו.

 אֶפְשָׁר לוֹמַר זֹאת כָּךְ/ מתוך "פלא-פואמות ושירים", ידיעות ספרים 2017)

אֶפְשָׁר לוֹמַר זֹאת כָּךְ,

הָיָה זֶה מִין צֵרוּף הִתְרַחֲשֻׁיּוֹת פִּלְאִי

הַכּוֹכָבִים שֶׁהִתְבַּקְּעוּ,

רִשְׁרוּשׁ הָאַלְמֻגִּים

הָאֲדָמָה שֶׁהִתְגַּלְּתָה לְפֶתַע מִתַּחְתַּיִךְ

יַרְכָּתֶיהָ נָדוּ כְּסִפּוּן סִירָה

הָאֶבֶן שֶׁחִכְּתָה לָךְ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם

שֶׁבּוֹ הִנַּחְתְּ אוֹתָהּ, לִפְנֵי אַלְפֵי שָׁנִים

וְהַיַּלְדָּה שֶׁשָּׁרָה לַצְּדָפִים, מַתְרָה בַּיָּם לְבַל

יַרְטִיב אֶת שִׂמְלָתָהּ, בְּלִי קוֹל וּבְלִי מִלִּים

בְּקֶצֶב דַּק, פְּנִימִי, כְּמוֹ אִמֵּךְ

הֵן מִישֶׁהוּ לִקֵּחַ כְּתֹבֶת אֵשׁ

בֵּין כְּחֹל הַקַּרְקָעִית הַזֹּאת

וְגֹבַהּ הָעֵצִים

וּכְאִלּו לֹא נִגְרַע הַזְּמַן וְלֹא נִפְגַּם

נוֹתַר הַזִּכָּרוֹן צָלוּל

אֲבָל

סְפוּג עָשָׁן