מתרגשת ממש. תשע שנים (אסף היה עדיין על הידיים!) חלפו מאז שעזבתי את ארה״ב אחרי שנת גלות שלמה בניו אינגלנד המהממת יש לומר, ושנאתי כל רגע. כלומר, התגעגעתי כל רגע.
בדיוק סיימתי לכתוב את "מכתוב" ושלחתי קבצים ששוקלים רבע טון (בתמונה אחד שהשארתי לי או חזר מאחת ההוצאות החביבות) לכל ההוצאות בארץ ואחרי אין סוף דחיות (12 אם נדקדק) ואין סוף "איריס יקרה, קראנו את כתב היד ששלחת לנו, אך לצערנו הלקטורים לספרות עברית חשבו כי הוא אינו מתאים…." קיבלתי פתאום מייל מפרופ' חנן חבר: "איריס יקרה," הוא כתב לי, "קראתי את כתב היד ששלחת לי, ואני חושב שמדובר ברומן מעולה." זאת הייתה ההתחלה. אחר כך הוא שאל אותי, "האם תהיי מוכנה להוציא את הספר הזה אצלי? אני עורך את סדרת הכבשה השחורה בקיבוץ המאוחד."
תהיי מוכנה? סיריסיאלי? הקיבוץ המאוחד?!? תהיי מוכנהההההה?
אני זוכרת שהסתובבתי בבית הלומה. דבר ראשון כתבתי מייל לאלי אליהו, העורך של הספר והאבא של הספר הזה, ואז פרצתי בשאגות שמחה שהשתיקו לכמה ימים את הגעגועים ואת הרצון לעזוב את הארה"ב הברית הזאת ולחזור הביתה.
אבל עכשיו אני חוזרת לארה"ב הברית הזאת עם "מכתוב" ועם "דושינקא" ועם "שחרחורת" ועם "גלבי" ועם "פלא" ואני מתרגשת, אלוהים. כמה הרבה קרה בתשע השנים האלה. בהרבה מובנים באמת חזרתי הביתה, אל הכתיבה. פעם כתבתי התחלה של שיר: "כָּל עוֹד אֲנִי כּוֹתֶבֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בַּיִת." ואף פעם לא המשכתי… כי מה יש להוסיף?
שחרחורת