שחרחורת סופרת ומשוררת
- אני קוראת בפסוק הפותח את ספר הספרים, "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ." (בראשית א', פסוק א') וחושבת, קודם כל ברא אלוהים את השמים, ורק אחר כך ברא את הארץ. למה דווקא השמים זכו בכבוד להיות ראש ראשיתה של הבריאה? ולמה, בסיפור בריאת האדם (בראשית ב', פסוק ד') נתהפכו היוצרות? "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" מפאת מה השתנה סדר הדברים? אולי כי השמים הם האלוהות, אבל גם אחד האדם קדוש, ואינו אלא השתקפות אלוהית.
- ואני ממשיכה וקוראת, "וְהָאָרֶץ הָיְתָהתֹוהוּ וָבֹוהוּ." (בראשית א', פסוק ב') וחושבת, אולי כבר כאן מצוי תחילתו של ההסבר: כלומר, רק הארץ הייתה שרויה באי סדר. השמים – האלוהות, שאינם מוזכרים, היו ככל הנראה שלמים ומושלמים מלכתחילה. כלומר, המספר בא להוכיח את האדם כי יסודו בקלקול וכי הוא נדרש לתיקון.
- וביום השני (בראשית א', פסוק ו') כתוב: “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם, וִיהִי מַבְדִּיל, בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ." ואז כתוב: "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ. וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ, שָׁמָיִם." ואני אומרת, רגע, כבר נבראו השמיים. לשם מה בורא אלוהים את השמים פעם נוספת? וגם, מדוע הוא לא משאיר לרקיע את שמו ובוחר לקרוא לו בשם שמים? כלום אפשר שלמעשה מפריד אלוהים מים ממים, אבל מכפיל את כוחם של השמים, של האלוהות, והם זוכים לא רק להיות ראשיתה של הבריאה, אלא גם בבואה עצומת מימדים, מראה תאומה, מטאפיזית, אין סופית, בלתי נתפסת בגודלה.
- ואני מוצאת עוד איזכור לכפילות השמיימית-המטאפיזית הזאת בהמשך, בסיפור בריאת המאורות, אז משתמש המספר בצמד ּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וכותב: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה." (בראשית א פסוק ידִ') ואז, שלא נחשוב שאך במקרה בחר לעשות כן, גם בפסוק הבא כתוב: "וְהָיוּ לִמְאוֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהָאִיר עַל-הָאָרֶץ; וַיְהִי-כֵן." (בראשית א', פסוק טו') כלומר, הרקיע הוא השמיים אבל גם השתקפות נוספת של השמיים.
- ועוד אני תוהה, מדוע המילה שָׁמַיִם בעברית, היא בצורת זוגי?
שוב יש לנו שני שמיים.
- ועוד, מבחינה לשונית, מכילה המילה העברית שמים את המילה מים, יסוד החיים החיוני וההכרחי ביותר, עניין שיש לו גם סימוכין פיזיקלי, כמובן, ומהבחינה הזאת שוב נוצרת הִכַּפלות. מה גם שהשמיים נוצרו מהפרדה של מים ממים.
- ומי שנוגעת אף היא בעניין הכפילות המופיע עד כה היא המשוררת האהובה עלי, לאה גולדברג, שכתבה בעברית המוזהבת שלה, בפתח שירהּ הארספואטי, ההד: "הִנֵּה בְּטַבּוּר הַשָּׁמַיִם עוֹמֵד הַהֵד/ כְּעָנָן כָּבֵד עָקַר לְלֹא מָטָר." זהו אחד התיאורים היפים ביותר שאני מכירה למילה שמיים: השמיים הם הד, קול חוזר ממקום שנתקל בו, השתקפות של צליל אחד. השמיים מתוארים ככבדים ובו בזמן כריקים ועקרים. בסוף השיר מפילה המשוררת תחנוניה על השמים: "שָׁמַיִם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל מִלָּה שֶׁגָּמְלָה,/ אַל יְהִי הַשִּׁיר לִשְׁמָמָה." המשוררת מתפללת על חייה של השירה, אולי כי השירה היא חייה. (ההד, שירים, בעריכת טוביה ריבנר, ספרית פועלים, 1986.)
- ואני קוראת בויקיפדיה: שמים היא משמות העצם הבודדים בעברית, שאין להם מופע ביחיד, ומאידך, במרוצת השנים קיבלה המילה שָׁמַיִם משמעות נרדפת לזו של אלוהים. אז איך זה? אם יש כפל של שמים, אולי יש גם שני אלוהים? האם העברית חותרת תחת יסודות בשורת המונותאיזם שהביאה היהדות אל העולם? ומדוע בסיפור הבריאה הראשון (בראשית א) שמו של אלוהים הוא רק "אֱלֹהִים" ואילו בסיפור בריאת האדם (בראשית ב') מתוסף לו שם והאלוהים נכפל והופך ל "יְהוָה אֱלֹהִים"? ואני חושבת, אין זה אלא תימוכין לבשורת ההשתקפות האלוהות, לבשורת מכפלת השמיים.
- ואני חושבת על הביטוי, זוג משמיים, ואיך נוצרת כאן מכפלה על מכפלה נוספת: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ" (בראשית א' , פסוק כז') כלומר, כאן נוצרה הכפילות הראשונה, האלוהות והאדם. ואז, בחלק השני של אותו פסוק, הכפילות השנייה, היוצרת שלם חדש, עוד זוג משמיים, "זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." וכשאני קוראת בהמשך, "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." (בראשית ב' פסוק כד'), אני לא יכולה שלא לחשוב על מין, במובנו הגשמי והשמיימי ביותר.
- ועל האהבה. "אָמַר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל:" מספר מִדְרַשׁ תַנְחוּמָא, "רְאוּ עַד כַּמָּה אֲנִי אוֹהֵב אֶתְכֶם. מִן הָאָרֶץ וְעַד הָרָקִיעַ דֶּרֶךְ שֶׁל חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וְאוֹתוֹ הַמֶּרְחָק מִן הָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי, וּמֵהָרָקִיעַ הַשֵּׁנִי לַשְּׁלִישִׁי . וְכָךְ עַד לָרָקִיעַ הַשְּׁבִיעִי. וּרְאוּ עַד כַּמָּה חִבַּבְתִּי אֶתְכֶם שֶׁהֵנַחְתִּי אֶת כֻּלָּם, וְאָמַרְתִּי לָכֶם: עֲשׂוּ לִי יְרִיעוֹת עִזִּים, וְאָבוֹא לִשְׁכֹּן אֶצְלְכֶם." (פָּרָשַׁת תְּרוּמָה סִימָן ח')
כשהיו ילדיי קטנים, (עכשיו הם כבר לא מרשים לי ולא משתפים איתי פעולה) היה לנו טקס אהבה קבוע, בדרך כלל לעת ליל. אני הייתי שואלת, "כמה אני אוהבת אותך?" וילדי היה עונה, "עד לשולחן." וצוחק. ואני הייתי שואלת, "ובכל זאת, כמה אני אוהבת אותך?" והוא היה עונה, "עד התקרה" ואחר כך "עד ראש הגג" ואחר כך "עד ראש העצים" ואחר כך "עד הציפורים" ואחר כך "עד הכוכבים" ולבסוף, "עד השמיים."
ואולי האלוהות היא השמיים היא למעשה מעשה האהבה.