צור ארליך על "פלא"

לקריאת הסקירות כולן

פלא: פואמות ושירים

איריס אליה-כהן

ידיעות ספרים, 2017 | 172 עמ'

שתי תופעות כמותיות בולטות בספר שיריה החדש של איריס אליה-כהן 'פלא', ולשתיהן השתמעות איכותית חיובית.

האחת: הספר משווק כרב-מכר. מבצעי הנחות, הצפה בחלונות הראווה, מודעות של ידיעות ספרים בעיתונים. מחמם את הלב לראות ספר שירה משווק כך, ובפרט ספר שירת-אמת שיש בו דמיון עשיר ויופי רב. הצד השני של המטבע הזה, לכאורה, הוא ששירתה של אליה כהן משחקת לא-פעם, אמנם באלגנטיות וברגישות, עם גבולות הפופולרי והמנחם-מדי, ובפרט עם נהיות מגדריות אפנתיות של התקרבנות ועם אחוות נשים קצת קלישאתית. אולם יש חשיבות תרבותית רבה בהצלחתה של שירה המדברת אל אלה שאינם קוראים שירה בדרך כלל, וטוב שאת המלאכה הזו עושה גם אליה כהן העדינה, אוהבת האדם ועשירת הנפש, ושאין המלאכה הזו נשארת רק לעדינים פחות.

התופעה הכמותית השנייה: הספר כולל 172 עמודים, ואת רובו מאכלסות שלוש פואמות (או שמא מחזורי-שירים) ארוכות למדי.  לפנינו משוררת שהיא גם סופרת מצליחה, כזו שאינה צריכה לחזר אחר מו"לים ולמשכן את עצמה כדי להוציא ספר, המחכה בכל זאת לצבור די חומר לפני שהיא רצה לדפוס. אמנם, כדאי היה לאליה-כהן לחכות עוד מעט, לברור קצת יותר את המיטב מן הטוב, ובעיקר לתת לפואמה האחרונה שכתבה, 'הודו', תקופת הריון ארוכה יותר. אולי כך היה מחזור שירים זה, שרובו היזכרויות והתרשמויות לא מעובדות דיין ממסע המשוררת אל ארץ הולדת הוריה, מגיע לרמתם של שני האחרים בספר: 'יולדות', המיטיב לשלֵב ליריקה וסאטירה בתיאור חוויית לידה בבית חולים מנוכר; ו'שיעורים בפרידה' על התרגלות לפרידה מבן זוג. ועדיין, טוב לראות שהוצאה מסחרית לא חסה על ממונה ומאפשרת ספר שירה בהיקף הראוי להתכבד.

אל שיאיה מגיעה המשוררת בעיקר בשירי האהבה והארוֹס שלה. הנה דוגמה מקורית במיוחד בציוריותה האחדותית, משיר 32 בפואמה 'שיעורים בפרידה': "עַכְשָׁו כְּשֶׁהַשָּׁמַיִם מוּטָלִים עָלַיִךְ בִּתְנוּפָה, כְּמוֹ יְרִיעַת כִּבּוּי, וְהַכְּאֵב מַתְחִיל לְהִתַּמֵּר, אֵין שׁוּם מָנוֹס אֶלָּא לְהֵאָחֵז בְּיַד הַגֶּבֶר שֶׁעוֹמֵד עַל הַגָּדָה וְהִנֵּה, הוּא רוֹחֵץ אוֹתָךְ וּמְסָרֵק, נוֹעֵץ חֲבַצָּלוֹת בְּטַבּוּרֵךְ, טִפִּין טִפִּין / שָׁדַיִךְ נוֹצְצִים כְּמוֹ תַּפּוּחִים אַחֲרֵי הַגֶּשֶׁם, / שְׂמָחוֹת צָצוֹת סְבִיבֵךְ כְּמוֹ פִּטְרִיּוֹת". הנשיות המשתוקקת, המתקדשת, העולה מן השירים היא בעומקה ביטוי להשתוקקותו של האדם הרגיש, המשורר, אישה כגבר, להפריה רוחנית מהשפע שהעולם והזולת מציעים לנו.