בספר השירים והפואמות שלה, בהוצאת ידיעות ספרים, לוקחת איריס אליה כהן בכתיבתה המופלאה את הקורא- ובעיקר את הקוראת, למסע בנבכי הנפש האנושית, ובפרט זו הנשית הישראלית. רגעים קטנים של יום-יום, חגים ועונות השנה, לצד רגעים משני-חיים של לידה-סף מוות, יתמות, חברות וגעגוע, כולם נאספים תחת אותה כנף אימהית ומקבלים יחס פואטי שווה.

בין התחנות השונות דרכן מובילים השירים והפואמות- פלאי וחבלי הלידה, צער היתמות, מחנק הפרידה, רכות האינטימיות וסבך הזוגיות, הטיול בהודו, קראתי את הספר בצמרמורות, במחנק, בהתרגשות. כאילו אני שם איתה, במקומה אפילו- בחדר הלידה, או על גדת הירדן שולחת איחולי אהבה לחברה שמעבר לים, ונפרדת – נבגדת מהאיש איתו נעלתי את עצמי במלון באמסטרדם, או בערב החג מול כיסא ריק.

שירה טובה באמת היא, בעיניי, כזו שבאה בשיח מתמיד בין הפנים לחוץ, בין האוניברסלי לאישי, והכתיבה של איריס אליה כהן מיטיבה לנוע בין הקצוות ומאפשרת לקורא להיות שותף, ובו זמנית מתבונן בפליאה מהצד. הכתיבה שלה כל כך מקומית- משובצת התייחסויות של טקסטים כל-ישראליים מוכרים המתבלים בהומור את הרגעים הדרמטיים ביותר. ועם זאת- כל כך אוניברסלית וחובקת כל, שאי אפשר שלא למצוא חלקים ממך בתוך השירים.