רחל פארן על "פלא"

אני בקושי נרדמת בלילות מהתרגשות היציאה של "פלא" אל העולם, ממש סהרורית, ואתמול, בשלוש לפנות בוקר, בין נדוד שינה אחד למשנהו, חיכתה לי באינבוקס התגובה הבאה: "פלא מושלם בעיני!"
הכותבת הייתה רחל פארן, שכתבה רשימה מרובדת ומרגשת וכל כך חכמה על "גלבי", ולכן שלחתי לה את "פלא". אני לא יכולה לשלוח ספרים לכל מי שקרא ואהב וכתב על "גלבי", אבל רחל הייתה (ועודנה), חשובה לי במיוחד. משהו בלב שלי פנימה ממש נכסף לקריאתה. והבוקר היא העלתה את הרשימה הזאת. ואין לי מילים. אני מרגישה שנפל דבר בעולמי. שאני יכולה לחזור לנשום ולישון ולהמשיך לכתוב את הספרים הבאים.
ושוב ברכתי בליבי את נוית בראל, העורכת שלי, שבלעדיה לא היה לי הפלא הזה.

זאת הרשימה של Rachel Faran המופלאה בשלמותה:

הכתיבה של איריס אליה כהן היא פלא בעיני, היא כותבת שירה כפרוזה, ופרוזה כשירה, היא מצליחה לשלב מקורות רבים בשיריה, החל מהתנ"ך, ההגדה, ביאליק , שירי ילדים (מה עושים העצים) ועד לשירי מלחמה,
הספר פלא, המורכב משלוש פואמות ושירים, מושלם בעיני. יש בספר הכל, שמחה, עצב, דאגה הורית, אהבה לאיש, להורים, לילדים לחברים ,לעולם, ליקום, תיאורי טבע נפלאים הנכנסים מהחוץ אל הבית , תיאורי רגשות כמו היו טל ודמעות. זיכרונות ילדות .

הספר שהוא שלמות בעיני, מהכריכה , להקדשה, למילים שבשירים. איור הכריכה נראה כמו פרח חושני סוער, אך הוא אשה הכורעת ללדת במהופך, ואולי האשה היולדת היא החושנית המביאה לעולם פרחי יופי?

איריס אליה כהן מקדישה את ספרה להוריה, בארבע מילים היא מכנסת עולם ומלאו, לאבי ואמי שבשמים ובארץ, ההורים הם כמו האל, כמו היקום, והיא בתווך ביניהם מוגנת כמו עובר.
נדמה היה לי כאילו הקורא נמצא בראשה ודרך עיניה מביט על העולם והיא לא פוסחת על דבר, הכל רואה והקורא רואה דרכה.

השיר אמי אמי (2) כל כך נגע בי, ואני יתומה מאם מגיל 20 הוצפתי ברגשות החוסר, וקנאתי בה לרגע על האם שמגוננת עליה, "ההצלחה היא בית מזכוכית, קנאת האנשים כמו אבנים" מזכירה לה. השיר הוא שני קולות של האם והבת המתערבלים זו בזו ובלתי ניתנים להפרדה, כמו רוצה לומר האם היא בת, אך הבת הופכת גם היא לאם , מחזוריות אינסופית. האם הדואגת לביתה והבת האוהבת ומוקירה לאמה תודה על דאגתה.

הפואמה הראשונה יולדות גאונית בעיני, פואמה שיש ללמד את כל הרופאים הגינקולוגים ולהזכיר להם שמדובר בנשים חיות, נושמות, מוצפות הורמונים ומעל לכל רגישות. "קשה לי כבר לנשום, בכתה אז היולדת, נסי להירגע תפסיקי לילל."
"עוד לא הושבת את ערמת בטנך
וערמת עצמך על הכסא,
וכבר הוקפת רופאים
גברים
יודעי תורה
ונכונים
טובים במעשים."
כשקראתי את שירי הפואמה הרגשתי כאילו לא חוויתי את אף אחת מהחוויות שעליהן כותבת , עד שהגעתי לשיר מס' 24 ובבת אחת הוצפתי ברגשות שליוו אותי לניתוח קיסרי חרום של בני .
איריס אליה כהן מצליחה בצרוף של מילים פשוטות, תיאורי רגשות, מילים מהמקרא ,מילות משוררים, וצרוף של מטאפורות לגעת ברגשות הכי עדינים של הקורא, היא מצליחה להעביר את החוויות האישיות שלה ולהפכם לאוניברסליות. "אמא הוא כינוי של אלוהים בפי עולליהן", (כמה אמיתי ונכון),
שלא תטעו, אין רק כאב בשיריה, יש הרבה חמלה, הבנה רגישות, ואפילו הומור וביקורת, כמו על הזכר ש"עיצב" את חלוק היולדת והכפתורים מאחור.
קובץ השירים, הכסא הריק מתאר את יתמותה מאביה, כאילו נכתב בשמי, רגשות הכאב והגעגוע מהולים בזיכרון האהבה והדאגה של האב לביתו. "אני עורמת זיכרונות כמו זרדים ומציתה את מדורת נפשי."

ואיך אפשר שלא להתרגש משירים שהמשוררת מקדישה לאנשים שאוהבת, להוריה, לבנה, לחברותיה ולחברה שנפטרה.

כשלימדתי שירה אמרתי לתלמידי השיר הוא הרגע האינטימי בין המשורר לקורא. שירים יש לקרוא לאט לאט , להתענג על המילים, השפה, הניגון ואז פתאום יבוא האור הגדול.

כך הרגשתי כשקראתי את השירים, אינטימיות אישית , פלא .
תודה לך איריס על כל המילים, על הרגשות, על הצבעים והמנגינה שראיתי בזכות שירייך.
Navit Barel