שחרחורת סופרת ומשוררת
ראשית מחילה. כמו הזמן בהודו, גם האינטרנט פה מתנהל לאיטו, יש לו סבלנות אין קץ, ואני ממש לא מצליחה לענות על התגובות הכה מרגשות שאני מקבלת על הפוסטים, רק מצליחה לקרוא את כולן, ומודה לכם מעומק ליבי על ברכות הדרך והזכרונות ומשאלות הספר, אמן כן יהי רצון, אמן אמן ועוד תודה ואהבת ליבי.
אז אני כותבת כדי לא לשכוח: (ב)
1. כשניגשתי לטול ידיים בכיור המסעדה שעמדתי לאכול בה אתמול, מנהג, אגב, שכל ההודים שהייתי במחיצתם מקפידים עליו מאד, היה הכיור הלבן שחור מרבבות רמשים ממין אסייתי כלשהוא, שכיסוהו כליל, ועמדתי שם, אני (!) עמדתי שם, משתוממת והלומה, אני (!), שבימים ישראליים אני אומרת את נפשי למות למראה כל בדל חרק או שבב תיקן שחצו את הגבול ונקלעו לשדה הראייה, האש והמוקשים שלי, והסתכלתי עליהם, והם הסתכלו עליי, לא מבינים מי זאת ההודית הפיקטיבית הזאת שמחניקה זעקת "הצילו" בפיה, ואז נטלתי ידיים והלכתי לסעוד את נפשי.
2. כמו 1, רק עם יתושים. תקשיבו, יש פה יתושים. והמון. והם מתוחכמים. והם בשלטון.
3. אתמול בשיטוטי הקבועים על חוף הים נתקלתי בכמה סירות שוממות ואז נזכרתי בסיפור הזה של אימי, שאיחרה מאד להתחיל לדבר, (כן, לא יאומן בהתחשב בבת שלה, שמגיל שנה ועד היום לא סותמת את הפה ולאורך כל שנות בית הספר היסודי הייתה מקבלת הערה בנוסח: "עליה לחדול לפטפט עם חברותיה!") עד כדי כך שחשבוה לבעלת מום, ויום אחד, בהיותה בת חמש בערך, פגשה על החוף שני ילדים בני גילה שקראוה לעלות על איזה סירה שנראתה להם מתאימה להרפתקאה בלב ים, אימי שמחה על הצעתם הנדיבה והשלושה דחפו וגרפו את הסירה הכבדה אל שפת הים וכשזו החלה לצוף, ניתרו לתוכה בהתלהבות וחתרו במרץ אל חופי הפלא…. מהר מאד נשמטו המשוטים וצללו מטה בעוד הרוח סוחפת אותם לעומקו של הכחול הגדול. בשלב הזה כבר הבינו שעשו טעות מרה והתחילו להאשים זה את זה בעוד אימי הטובה והמתוקה שותקת, ושתיקה הרי היא כהודאה. אלא שלא היה להם הרבה פנאי להתווכח, מבוהלים עד מוות ניסו השלושה, על שש זרועותיהם הפעוטות לגרוף את הסירה לכוון החוף, וכמעט התהפכו, וכבר ירד הערב, (מחשיך כאן אגב מוקדם, בחמש וחצי שש) והם הלכו והתרחקו והתחילו לזעוק לעזרה. בדרך נס הבחין בסירה המתנדנדת דייג אחד, חתר אליהם וכמעט התעלף כשראה שלושה ילדים על הסירה הענקית, לבדם. במאמץ רב קשר את סירתם לסירתו והשיטה עימו אל החוף. בדרך טפלו השניים את האשם באימי הבוכיה והשותקת, "זה היה הרעיון שלה," אמרו לדייג שזעם על עזות המצח וקלות דעתם והוכיח את אימי: "מאיפה בא לך הרעיון הזה?" ואימי שתקה, "אני מקווה שאת לא מתכוונת לעשות דבר כזה שוב!" ואימי שתקה, מה שהעלה את חמתו של הדייג כפל כפליים. "תחכו לי פה," הורה להם לאחר שהעלה את הסירות אל החוף, "אני כבר חוזר." ואימי, מלאת הכרת תודה וילדה טובה מַאלָה, המתינה לדייג בעוד שני הילדים האחרים נמלטים על נפשם. ואז חזר הדייג, בידו ענף דק וארוך, ובעוד אימי הקטנה רטובה, בוכיה ורועדת, הצליף בה את אחד השיעורים החשובים בחייה והוא, אף פעם אל תקשיבי לגברים, לא משנה באיזה גיל הם.
זמן קצר אחר כך, החלה אימי לדבר.
4. ואתמול צילמתי את הילדה הזאת, ששמעתיה מדברת אל הים, ושרה אליו וצוחקת ואז מתרה בו לבל יעז להרטיבה.
הכל מכתוב/
אחרי כנס יהדות קוצ'ין שבו לקחתי חלק, הבנתי שהגיע הזמן לכתוב את הסיפור שזורם אצלי בדם, "סיפור על אהבה והודו," קראתי לו בליבי, וסיפרתי על הרעיון לדובי איכנוולד, המו"ל האהוב שלי, ועוד לפני שסיימתי את המשפט הוא אמר לי בהתלהבות, "כן!" ומיד הציע את הבית שלו. "רגע… אין לי עוד שורה אחת," התגוננתי, והוא פסק, "יהיו." שבועיים אחר כך חתמנו על החוזה. מבולבלת וספקנית התקשרתי לאחותי, מיה טבת דיין, שהיא כידוע, מלבד משוררת וסופרת מופלאה, גם דוקטור להינדואיזם, מכירה את הודו מלפני ולפנים, והיא אמרה לי, "טוב אין מנוס, את לא יכולה לכתוב על הודו בלי להיות בהודו. ולא פעם אחת." ואני, במרחק ימים רבים ממנה, נבהלתי, "לא, לא, רק לא הודו. אני לא אעמוד בה…" כל הסיפורים על הזוהמה והמחלות והעוני המנוול הרתיעו אותי מאז ומתמיד, 47 שנים הסתדתי מצוין בלעדיה, ומיה אמרה לי, "תגידי, את נורמלית? זה רק צד אחד מתוך מיליארד צדדים של הודו," ואחר פסקה, "את לא תהיי אותה איריס כשתחזרי משם." וככה התחלנו לגלגל את הרעיון ההזוי הזה, של נסיעה בת שלושה (!) שבועות להודו, עזיבת המשפחה והילדים, בחגים, בדיוק בערב ראש השנה… בחיים לא עשיתי דבר כזה, (וספק רב אם אעשה שוב,) הכל כדי ללכת ולחפש את הסיפור שלי.
כחודשיים לפני הנסיעה התחיל להתגלגל במוחי איזה נרטיב סיפורי, שלושה דורות של נשים והגיבורה היא בחורה שיוצאת לחפש את אביה, שנטשה בילדותה וחזר למולדתו. אלא שלבד מתקתוק כמה פיסקאות, שלא לומר שורות, נותרה מקלדתי יתומה.
ואז נחתתי בהודו, והתחלתי לתעד, רק מחשש שזכרוני יבגוד בי, את חוויותיי מן הניכר ההודי: תמונות תמונות של היופי הבלתי נתפס של הודו, וכיעוריה, שהוא לא כיעור במונחים של הודו, כמו שהעוני לא עני פה, וכתבתי את הצבעים והריחות והאנשים והנשים והמאכלים והים והדייגים והשמיים האלה, כמותם לא ראיתי מעולם וכאילו היו מעליי מאז ומעולם, ותחושה עמוקה של בית התפשטה אצלי בגוף ובלב ובנפש.
ואז קרה שבלילה השלישי עליתי על שיט קצר באגם של קומרקום ועל סיפון האונייה פגשתי משפחה הודית מקסימה, שאני לעולם לא אצליח לבטא את שמה, שהזמינה אותי בנדיבות הודית לארוחת ערב, אחת מהנפלאות שאכלתי בימי חיי. לא רק בשל מה שהוגש לשולחן, אלא בעיקר בשל המסבים לו. בתום הערב נפרדנו בחיבוקים ואהבה אבל חשבתי שבזה נפרדו דרכנו. והנה שלשום מתקשר אליי הבן הבכור, סנל, וכותב לי, "הי, את בצ'ראי? אפשר לקפוץ ולבקר אותך?"
אם להודות באמת קצת נבהלתי. הוא בחור צעיר וחסון ואני בחורה ולבד ועם כל כמה שהיה ברור לי כי בא ממשפחה טובה, שוחחתי איתו אך לשעה קלה, והרי אין לי ערובה לכלום, ועם כל סיפורי האימה על הודו ואנסיה… מה אם חלילה ינסה לפגוע בי? וכמעט התחמקתי, רק שלא ידעתי איך, מה אני אכתוב "לא"? אכתוב לו "אני כבר נוסעת"? והדפים שלי מלאים בתמונות מקרלה? אז כתבתי לו בדחילו : "כן, בוא. תורי להזמין אותך לארוחת ערב." והוא בא, ומרגע שירדנו מהרכב הקטן שנוסע בצד ההפוך של הכביש, עוד לא התרגלתי לזה, והילכנו לאורך החוף היפהפה של צ'ראי ואחר כך ישבנו במסעדה ולא הפסקנו לדבר וגם אכלנו מנות מהממות, כי אין, מקומיים יודעים בדיוק מה לבחור, סיפר לי סנל על חיי מעמד הביניים בקרלה בפרטי פרטים ואני לא הפסקתי לשאול שאלות, ואז הוא אמר לי, "רגע, תספרי לי על מה בדיוק הסיפור שאת כותבת", ומרגע שסיפרתי לו הוא לא הפסיק להעלות רעיונות ספרותיים מרהיבים, תאמינו לי, ופתר את כל הכשלים הטכניים שנקרו בדרכו של הסיפור שלי, ונידב המון תבלינים מקומיים ואוניברסליים ולמחרת בבוקר כשהתעוררתי, אמרתי לעצמי, אלוהים, הבחור הזה פשוט נפל עליי משמיים! כמה טוב שבא. עוד הייתי עוזבת את הודו מבלי לפגוש אותו!
ולראשונה אני יכולה להגיד בביטחון שיש סיפור, והוא מרתק, בחיי, ומרגש, ועכשיו אני רק צריכה לשבת ולכתוב אותו. וכבר יומיים שאני כותבת בלי הפסקה ודבר כזה לא קרה לי מאז "מכתוב", גם אז נשפך לי הסיפור כמו מים, (כאן המים חייבים להיות רתוחים) מה שמלמד אותנו שהכל-הכל-הכל "מכתוב". ולחייה של אמא הודו!
(בתמונות דייגי קרלה והים שלה.)
א. לאורך הכביש המוביל לבית המלון מצטופפים עשרות דוכני ממכר: מחמצי אננס בכל מיני טעמים, חטיפים מטוגנים, שתיה מתוקה, גלידות באריזות ליליפוטיות, צעצועים מפלסטיק, בגדי ים לגברים וילדים, נשים וילדות אינן נכנסות לים פה, רק טובלות את רגליהן עד לקן הברך בבגדיהן היפים, עד כה ראיתי רק ילדה אחת שהשתכשכה במים. ובכל פעם שאני חולפת על פני הדוכנים האלה, שניים או ארבעה מוטות עץ ויריעת יוטה מעל, או שמיים מעל, לעיתים תכולים לעיתים זרועי מונסונים, אני מבחינה באישה זקנה אחת שמצאי הדוכן שלה מסתכם בארבעה אגוזי קוקוס מוטלים על שולחן רעוע שאפשר שהיה פעם מיטה. ותבינו, הדוכן שלה הוא כמו להכניס שלוש פיתות לארגז ולקרוא לזה מאפייה, אבל היא קוראת אל העוברים והשבים, בהם אני, לקנות ממנה, בעיניים נוצצות, כאילו מצאה אוצר, ובכל פעם מחדש אני נזכרת במה שאמרו לי יודעי הודו, "אי אפשר להציל את כולם," אז אני ממשיכה בדרכי, לא בלב קל, אבל אתמול בשובי למלון משיטוט ברחבי כפר הדייגים הקט, אני רואה אותה מדלגת בחדווה לעבר הבקתה שלה, הנמצאת מעבר לכביש, על פניה נסוך חיוך רחב ועיניה נוצצות מתמיד, ואז אני מבחינה בשלושה מבני המקום, לוגמים בהנאה מאגוזי הקוקוס, לידם שולחנה הריק. מסתבר שהזקנה אצה להביא להם עודף משטר של חמש מאות רופי שנתנו לה. וחשבתי: לא רק שאי אפשר להציל את כולם, אלא שכולם בכלל לא רוצה שתצילי אותו, רק תקני ממנה אגוז קוקוס אחד.
ב. אור הוא מצרך כל כך ברור מאליו אצלנו. אבל לא בהודו. בלילה הראשון שהגעתי למלון הזה קיבלתי חדר קטן ודל במיוחד, עם מנורה אחת עלובה וחלונות בלתי פתיחים בעליל. מיד חשך עליי עולמי וביקשתי את נפשי למות, איך אני אכתוב ככה? בקושי ראיתי את מקשי המקלדת. כתבתי אימייל מייבב לסוכן שלי, זה היה בערב יום כיפור, אז הוא כבר עשה את הכפרה שלו כי מיד הוא סידר שיעבירו אותי לחדר גדול יותר ובעיקר מואר יותר. וככה, כבר ארבעה ימים, כל פעם שאני מתעוררת בבוקר, דבר ראשון אני אצה בין שלל המתגים הפזורים בכל מיני מקומות שונים ומשונים ברחבי החדר, קרוב לעשרים מתגים, אני לא מגזימה, מוודאת שכולם בהפעל, אחר כך אני מסיטה את הווילונות שמותר להסיט, מאימת גדודי היתושים האורבים לבעלי הדם בחוץ, ואז עומדת ככה איזה שתי דקות במרכז החדר ומודה-מודה-מודה לאלוהי האור, ורק אז מתיישבת לכתוב.
ג. אתמול שאלתי את ג'ייקוב, נער הקבלה המתוק, אם זה בטוח שאטייל לבד לאורך החוף, והוא אמר, "הו, בטח, בטח, רק תזכרי שעומד לרדת גשם," וכמובן ששכחתי, ובשובי אל המלון, כעבור שעה קלה, ספוגה כמו סמרטוט, רץ לעברי, כמעט בוכה, "הו, אלוהים, כל כך דאגתי לך," מסתבר שהתחיל לחפש אותי בגשם השוטף ברחובות הכפר, משוכנע שהוא אשם בטיפשותי. הוא אמנם לא מצא אותי, אבל פתאום הבנתי מהי נדיבות ובעצם מהי אמת.
ד. אתמול ראיתי עורב מנקר בבשר קוקוס שאיזה דייג נדיב פיצח למענו. העורב הביט בי בחשדנות כאילו אני זוממת לגנוב לו את ארוחתו.
ה. אני לא מצליחה להבין למה המטאטאים פה, העשויים מאלומת זרדים, נטולי מוט, ועובדי הניקיון (גם אותם אני צריכה לזכור שאני לא יכולה להציל) נאלצים לרכון בזמן העבודה. מה כל כך מסובך לקשור לזה מקל.
ו. על הפגישה המאלפת עם סנל, בנם של זוג ההורים שאירחו אותי לארוחת ערב ביום השלישי ובא לבקרני אספר מחר
ושוב תודה עמוקה, על תגובותיכם ואהבתכם, כה מודה ושמחה בהן!
הגיע זמן לומר דבר מה על הצבעים בהודו. אבל אין מה לומר, רק שנזכרתי ביום שבו אבי קנה טלוויזיה צבעונית והעמידה בהתרגשות מוצדקת על הכוננית שבסלון. לדעתי המערב כולו תקוע עדיין בשחור לבן.
גשמי מונסון עזים לא חדלו לחבוט בעוז בכל מה שנקרה בדרכם כל הלילה, גגות, עצים, מדרכות וקרוב לוודאי שגם בחטיבות היתושים שמצאו לפיכך מחסה בחדרי הקט ונלחמו בי ובעורי האומלל, בטקטיקות משוכללות, מאגפים ופורצים בשורה ואז תוקפים מאחור, אין לתאר, והנה בבוקר הכל שקט, לבד מקריאות העורבים וציוצי הציפורים בינות ענפי העצים, והאדמה שלווה כאילו לא בא עליה ים גדול, המים חלחלו מטה, ואני קמתי עם שחר, רחצתי ויצאתי לצלם את עצמי בחולצה האדומה נסוכת הפייטים שקניתי פעם בעיר העתיקה בנצרת וחשבתי לעצמי שהיא נורא יפה, אבל אף פעם לא העזתי ללבשהּ, ובכל זאת הבאתי אותה לכאן, מתוך תקווה שבהודו אתנהג כמו הודית, ולא טעיתי, לא שיערתי כמה לא טעיתי. רבבות צבעי המלבושים שעוטים על עצמם ההודים, גברים כנשים, צעירות כזקנות, גברים בחולצות וורודות, ירוקות וסגולות ואדומות, שרק מפאת חשש לחיי לא הרהבתי לצלם, ונשים ארוכות שיער ועדויות זהב בחליפות ובשמלות סארי, זרחניות, בוהקות, זהובות, צהובות, וורודות וכתומות, אללי, תמיד בשני צבעים ויותר. שלושה וארבעה גוונים על אישה אחת, ומה אני בחולצתי האדומה המפוייטת…
אתמול שאלני ג'ייקוב, נער הקבלה, למה אני מסתפקת בהליכות רגליות בכפר הקטן הזה, ולא נוסעת לראות את העיר הגדולה, ואמרתי לו שהכפר הקטן הזה מציף אותי גם ככה ובעיר הגדולה וודאי אטבע. והוא אמר, "הו, לא. המונסון הזה לא עד כדי כך גרוע…"
