על גַּלְבִּי או דבר המערכת:

כששואלים אותי על מה "גַּלְבִּי", אני עונה, שלפני הכל, גַּלְבִּי הוא ספר על זיכרון. בעיקר על זיכרון. אבל גם על אי הזיכרון, ועל השכחה, ועל אי השכחה. לדידי כל אלה הם ארבעה מונחים נפרדים.
הפרק הראשון נפתח בזיכרון המזרחי. ושוב, בהיעדר שלו. אמא, שילדה נעלם, נחטף, ממנה, מנסה להיזכר בפרק הפותח איך זה קרה, מתי זה קרה, ובעיקר, למה. למה זה קרה. איך יכול להיות דבר כזה, שלוקחים לאמא את הילד שלה? וכן, זו אמירה פוליטית. מישהו טרח להשכיח מאיתנו, מזרחיים ואשכנזים, את הזוועה של חטיפות ילדי תימן. מי? לא יודעת. אני לא חוקרת היסטורית, אני סופרת. אני חושבת, ולא רק אני, כמובן, שהזיכרון המזרחי היה נוכח נפקד במציאות הישראלית הציונית של חמישים השנים הראשונות לקיומה של המדינה. ולא עוד.
זו הפיסקה הפותחת של הספר.