שחרחורת סופרת ומשוררת
אנחנו מגש הפלסטיק
למודי ניסיון ומתורגלים לעייפה מהחופש הענק עשינו עוד כמה שמיניות באוויר, נטלנו עוד יום חופש מהעבודה, דאגנו לסידורי הסעות לחוגים וארוחות עבור הילדים שנשארו בבית, ושמנו, בעלי ואני, פעמינו דרומה. היעד, בסיס צבאי אי שם. אי שם ועוד מאה וארבעים קילומטר. הרב וויז הבטיח שעתיים וחצי נסיעה. בפועל הדרך ארכה שלוש וחצי שעות.
"טקס סיום טירונות," השבתי לילדיי הקטנים ששאלו אותי לאן אנחנו נוסעים. "למה אנחנו לא באים גם?" ביקשו להצטרף. "אתם לא תעמדו בזה," פסקתי, אבל ביני לבין עצמי ידעתי, זו אני שכבר לא עומדת בזה. לא עומדת בעבודת האלילים הלאומית שלנו. כל הפרות הצבאיות האלה, אל לנו לשחטן, חלילה, אלא לשחררן. שירעו באחו. כמה אפשר? מצווי הגיוס הראשונים, דרך המיונים, דרך ההכנות לגיוס, דרך מאות השקלים שנוזלים מכיסי ההורים על רכישת הציוד הנוסף, שלבי החיול, וכל אלה הם עוד כאין וכאפס לעומת שרשרת המלחמות, רבבות האירועים הביטחוניים, המוני המתים, זיו העלומים חמדת הרצון ומסירות הנפש, שלא מצליחה להכיל את כל אלה, וגרוע מזה, התרגלה לכך שאינה יכולה להכיל. "זה טקס חשוב?" הקשו ילדיי, ומשלא עניתי, הסיקו שתשובתי חיובית. "למה?" שאלו, "למה זה כל כך חשוב?"
ובכן, באמת למה, ועד מתי וכמה זמן עוד נאכל חרב עד שהיא תתקע בגרון מספיק עמוק כדי שנצעק די. לא עוד.
הישימון הלך והתרחב לנגד עיני. שממה ניטשה מאופק עד אופק, מעט סימנים שיובאו מן העולם האמיתי: עמודי חשמל, פה ושם מבני בטון נמוכים, מגודרים, צינורות מים, מיכלי מתכת ענקיים שתכליתם אינה נהירה, כאן השמים מרוסנים ואינם מתקרבים אל הקרקע, והכחול, כחול. אחיד ומוחלט, לא מותיר מקום לספק. אבל אני מה? גוש מתהפך, מתגושש של ספקות וחוסר אמון.
האירוע התנהל בסדר מופתי, יש לומר. בשער הבסיס קיבלו את פנינו נערים יפי מבע, חנוטים במבט ממושמע, ביקשו תעודת זהות. בחסות החום הכבד ופרצופנו היהודיים הטובים, התאדו החשדות כולם, והבדיקה הסתיימה במהירות. "טוב, תיהנו." אחל לנו אחד החיילים.
כן, בטח. יהיה כיף.
במגרש החנייה העצום עמדה שורה ארוכה של חיילים-סדרנים, וכיוונה את התנועה במיומנות רבה. הם כל כך מנוסים, חשבתי לעצמי. הכול כל כך מתוקתק ומסודר. ובניגוד לכל הפעמים בהן התמרמרתי על החפיפניקיות במקומותינו, הבהילה אותי השררה המאורגנת הזאת. כמה טקסים כאלה התקיימו פה, ריבונו של עולם? כמה טקסים כאלה מתקיימים כאן מידי חודש בחודשו? כמה מופעים כאלה, מבוימים ומופקים לעילא, אבל איומים עד מוות, תרתי משמע, עולים כאן, על במות צבא ההגנה וההתקפה לישראל?
תקלה אחת קטנה התרחשה בכל זאת, כשמאות הורים ובני משפחה, זקנים, ילדים וטף, ולא כקלישאה, מצוידים במיטב צידניותיהם נגררו בשורה עורפית אל רחבת בטון מקורה, מצוחצחת, (גם השירותים, בדקתי.) רק כדי להיווכח שהיה עליהם להיגרר בדיוק לכוון ההפוך, אל קצה הבסיס, שם המתינו להם, כלומר, לנו, רבבות כיסאות פלסטיק, שרמזו על העתיד לבוא.
והופה היי, מתחילים. בדיוק בזמן. הטירונים צעדו, שמאל ימין, שמאל ימין, לקול מצהלות חצוצרות, תופים, שירי רק חיימק'ה שלי והחיילים הולכים, הולכים בדרך. ואז נאומים של סגן מפקד הבסיס, מפקד הבסיס, לא זוכרת, עוד מסדר, קצין כזה, קצין אחר, שמאל ימין ושוב חצוצרות ותופים, ואז מצטיינת כיתה, מחיאות כפיים, מצטיינת הפלוגה, מחיאות כפיים, מצטיין למופת, מחיאות כפיים, מצטיין פלוגה, "לא היה כבר?" אני שואלת את בעלי, והוא מושך בכתפיו.
אחרי המצטיינים וסגני המצטיינים ועוד חצוצרות וחיימק'ה שלי, פתח כל אחד ממאות הטירונים בריצה מהירה אל מרכז הרחבה, כשהוא צועק בהתלהבות ובנחרצות המתבקשת: "כן, המפקד, אני נשבע." אותה רפליקה נורתה אל החלל החם, המדברי, מאות פעמים, "כן, המפקד, אני נשבע." הנפת דגלים, ו'יזכור', ועוד צעדות הלוך ושוב, ואז – שערו בנפשכם – מגיעה חיילת, ובקול יבש וצהוב כמו האוויר מקריאה את 'מגש הכסף'. פאקינג מגש הכסף. "אז תשאל האומה שטופת דמע וקסם/ ואמרה: "מי אתם?", והשניים שוקטים/ יענו לה: "אנחנו מגש הכסף,/שעליו לך ניתנה מדינת היהודים"…
כאן נשברתי. מה חושב לעצמו מי שמנהל את המדינה הזאת? מה חושב לעצמו ראש הממשלה, על עודף התיקים שלקח על עצמו? אדוני שר הביטחון, אדוני שר החלל ושר ההמצאות? ארבעים ושתיים שנים מאז מחדלי מלחמת יום הכיפורים, ועוד אין ספור מלחמות ומבצעים של לפני ואחרי, חמש עשרה שנים מאז אירוע החטיפה בהר דוב, תשע שנים אחרי קרבות בינת ג'בל, שנה – שנה! – מאז מלחמת 'צוק איתן', אז נשלחו שבעה חיילים על גבי עגלת – נגמ"ש M-113 לתוך שטח אש, ויש מי שעדיין מחזיק בתפיסת 'מגש הכסף'. ואנחנו, ההורים של התקרובת הזו, מגש בקלאוות שמסודר לעילא, שורות שורות של עוגיות שצועדות לצלילי חצוצרות ותופים וחיימק'ה שלי, שותקים. ולא עוד. אסור לנו לשתוק יותר.
*
אין יותר מגשי כסף. יש מגשי פלסטיק שמיוצרים בסין בעבודת פרך של ילדים ונמכרים ב 9.99 ₪.