החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

על רולאן בארת

הרשימה פורסמה ב"תרבות מעריב"

לילה בפריז, ראשית ספטמבר, המדרכות מבריקות וריח של צמר גפן מתוק באוויר. רולאן בארת וכמה חברים יוצאים ממסעדה ליד הבסטילייה, בחיפוש אחר באר סאדו חדש.  הרובע מלא בגברים צעירים אבל לפילוסוף הגדול כואבת הבטן. כשהוא חוזר הביתה לבדו, כמדי ערב, קורה לו משהו שעושה לו רע. בגיל 64, הוא חולף בטעות על פני דלת ביתו בקומה השלישית וממשיך למעלה, כאילו עדיין גר בקומה החמישית ואימא עדיין מחכה שם.  

כמה ימים קודם, ב – 28 באוגוסט 1979, פוגש בארת ג'יגולו חדש עם עגיל קטן באוזן ברחוב רן. קוראים לו פרנסואה. הם שוחחו ברחוב פאליסי שהיה נטוש לגמרי. רולאן בארת נתן לו כסף והג'יגולו נשבע שיחזור תוך שעה. "שאלתי את עצמי אם עשיתי טעות" כותב בארת ביומנו "כולם היו נזעקים, לתת לג'יגולו כסף מראש!… אבל,  הוא מגיע למסקנה: "התוצאה זהה: עם זיון או בלי זיון בשעה שמונה אמצא את עצמי בדיוק באותו מקום בחיי. ומכיוון שמפגש המבטים, המילים, מספיק כדי לרגש אותי, שילמתי בעצם עבור העונג הזה."  

ערבים כמו אלה (מעת לעת גם במחיצת איזה ערבי), לוקטו יחד עם טכסטים אוטוביוגרפיים אחרים תחת הכותרת "ערבי פריז" בספר שיוצא בימים אלה בהוצאת ידיעות אחרונות. הקטע החותם את הספר הוא יומן שמתעד שלושה שבועות (מה – 24 באוגוסט ל – 17 בספטמבר 1979) מהאחרונים בחייו של מי שהמציא כמעט במו ידיו את מה שנקרא חקר התרבות. במשפטים קצרים ומדויקים, הוא מתאר שיוטים ליליים בפריז הקיצית, לאורך שדרות נוצצות מנוקדות בספסלים נטושים, מבתי הקפה של מונפרנס לבתי הזונות של סן דני כשהוא תר אחר האהבה, או לכל הפחות אחר מין מזדמן, ננטש בעקביות, מתחמק ממעריצים ומפתיחות, מקוקטיילים עם מישל פוקו ומבכורות עם שחקניות נוצצות, מוקף בעולם כולו אבל מסיים את הלילה תמיד לבדו בחדר ריק.

יש משהו נוגע ללב בטיפוסים שהקדישו חיים שלמים לבניית מין תבנית שתסביר הכל, רק כדי להשליך את כל זה קיבינימט רגע לפני הסוף. אפשר למנות ביניהם את פיקאסו הזקן, מחשב העל של דאגלאס אדאמס (שמחשב את משמעות החיים כ-42) כמעט את כל גיבורי בורחס וכקונספט, את המנדלה הטיבטית שמייצגת את העולם, שעל בנייתה מחול צבעוני שוקדים חדשים רק כדי ברגע אחד לפזרה לכל רוח. מבחינה זו, נקראים גם הטכסטים השקופים, הפשוטים האלה של בארת, שטווה כל חייו מבנים לפיצוח השקרים של השפה, כטריפת קלפים, כמין התפרצות לירית שלפני המוות.

בספרו החשוב המוקדם "מיתולוגיות", היה רולאן בארת הראשון שאמר שכשאתה מדבר, לא חשוב מה אתה אומר, אלא מה האידיאולוגיה שמאחורי המילים. בעולם שלפני בארת, למשל, לא ידענו איך לקרוא את פניה של גארבו או את מוחו של איינשטיין או אפילו פרסומת לאבקת כביסה. לא ידענו שתפקידה האידיאלי לגרש את אי השלמות הנסיבתית. לא חשבנו שהלכלוך הוא אוייב שחור וחלשלוש שנמלט במרוצה מהכביסה היפה והטהורה. יותר מכל, לא שמנו לב שסרטון הפרסומת לאבקה שמנקה לעומק, מניח שלכבסים יש עומק מה שאיש קודם לא העלה על דעתו.  בספרו השני שתורגם לעברית "שיח אהבה", הוא מפרק לאבק את צירוף המילים "אני אוהב אותך" עד שמי שקרא את הספר בקושי יכול לחזור על הצירוף הזה בפנים חתומות.

אבל ברשימות המאוחרות האלה, בארת מפסיק להשתמש בחומר נפץ כדי להגיע לאמת ומנסה לעבוד עם רכות. מכיוון שמילים לא אומרות כלום, הוא עובר לכתיבה דרך הגוף, דרך הריח.  מהקטע הראשון, שמתאר את אור הסתיו במחוז ילדותו, הטכסט נקרא כאור: "צלול, זוהר, קורע לב ממש, כי זה האור היפה האחרון של השנה, מאיר כל דבר בשונותו…. שומר על הארץ מכל  וולגאריות, מכל בהמיות…" 

האור כאן הוא אמנם של דרום מערב צרפת, אבל הצל הכבד הוא של פרוסט, שחוזר כרוח רפאים לכל אורך הספר (מה היה חושב הוא על הדיסקוטק?) כמו הריח והזכרון של פרוסט, בארת זוכר את נוף ילדותו דרך הגוף שהוא "ספוג לחות, שיכור מכלורופיל, מותש מן הרוח הספרדית שהופכת את הפירנאים קרובים וסגולים כל כך."  תוך כדי שהיא נכתבת, חומקת הטופוגרפיה הזו, עד שהיא הופכת כדמות האהוב ב"שיח אהבה", ל – "א-טופוס", ללא מקום.

בספרו "אימפריית הסימנים" הוא מדבר על כתיבה כסאטורי, כריקות בודהיסטית. אם המלאות היא סטריאוטיפ (חזרה כפייתית על מה שנאמר כבר), אז הריקות היא הגעתו המתמדת של החדש.  אפשר לומר שבארת מנסה לכתוב לפי הגדרתו שפה שתהיה ריקה משפה. שתהיה טרייה כמו אמת ותעקוף את עקרות השפה. "כתיבה יכולה לומר את האמת על הכתיבה, אבל לא על הממשי" אמר בארת במקום אחר. ובכל זאת, הוא מתעקש על הממשי, עד כדי כך שהוא מנסה לכתוב סוג של הייקו, פיסת מציאות שמאיידת מהנאמר את המסומן בו ומשאירה ממנו רק שובל דק. למשל, הוא מתאר מפגש עם אהוב במרוקו כך: "אני מרגיש שאני עומד להתאהב בך זה מעצבן, מה עושים?" – "תן לי את הכתובת שלך." קטעי חיים משורטטים ונשללים ממובנם, קבצנים פיסחים, נחושת רקועה, נערות היפיות, מפגשים נחלמים, כתמי צבע, דיאלוגים טרופים שעברו את מהירות הנונסנס, סיטואציות שבאות והולכות לשום מקום אבל טעונות בדחיפות האבסורדית של מי שרץ בגשם בטנג'יר, מחבק קופסא ריקה.

אם האושר (לפי ההיגיון הפסיכואנליטי) הוא אמצעי לשימור העצמי והז'ואיסנס הוא העונג הכואב שבו מאבד אדם את עצמו, בארת טבע במאמרו על "מות המחבר" את ההבדל בין הכותב (מי שמשתמש בשפה ככלי) לבין המחבר שמתאבד לתוך הטכסט. ב"ערבי פריז" הוא מבצע לפיכך התאבדות פולחנית ורוצח הן את המחבר והן את השפה שנשארת על הדף כאילו משהו חסר בה, ובו זמנית משהו בה תמיד עודף: "מדינה: בשש בערב, ברחוב זרוע רוכלים בודדים, איש עצוב מציע למכירה סכין חיתוך אחת, על קצה המדרכה".  אם הכתיבה יכולה להיות רק מושאלת, להסתובב בינינו כמו מחלה או מטבע, אז הוא שורף את ספריית ההשאלה.  

בראיון מ – 79 נשאל בארת האם הפרגמנטים שלו הם חלק משלם. "אני יכול לתת לך תשובה מתחכמת" הוא ענה, "ולומר שהשלם הזה אכן נמצא. שהכתיבה, למעשה, לעולם אינה יותר משייריהם העלובים והדלים של אותם הדברים הנפלאים שכל אדם מכיל בתוך עצמו. הכתיבה היא רק סבך רעוע של הריסות בהשוואה לאנסמבל המורכב והנהדר. וזו הבעיה של הכתיבה: איך להשלים עם העובדה שהשיטפון האדיר בתוכי יכול להוביל במקרה הטוב ביותר, לזרזיף של כתיבה."  

ביומנים שחותמים את הספר, בארת מטפטף רק זרזיף מאי הנחת הקיומי. כשהוא לא לועג לכל מיני מלחכי פנכה, הוא מיטיב להשתעמם. מרוב האנשים שהוא פוגש וגם מרוב הספרים שהוא קורא (זכרונותיו של שטובריאן, מחשבות של פסקל, כתבי חומייני, איך אפשר שלא?) האנשים שהוא פוגש בבתי הקפה תמיד רוצים משהו. על ז' ל' למשל הוא כותב: "אני מרגיש שהוא אבוד לגמרי, זקוק למישהו באופן נואש, טוטלי, וזה מרגש אותי, כאילו עמד לרשותי פתאום עבד… אני חושב על ההקלה שאני יכול לגרום לו אם אומר פתאום: אז קדימה, בוא אלי. אבל אני עוצר בעצמי. זה יהיה מטורף." מדי פעם הוא מניח מרכאות סביב מילה כמו "נשים" או "החיים".

ביום האחרון ביומן, אוליבייה ג' בא לצהריים (האם הוא האהוב מ"שיח אהבה"? זה שתמיד נייד בעוד האוהב תמיד ממתין?) בסצינה האחרונה, בארת בתפקיד פון-אשנבאך, (ההומו המזדקן מ"מוות בוונצייה"),  מבקש מאוליבייה לשבת לידו על הספה. אוליבייה נרתע. בארת עומד לפרוץ בבכי. כל מה שיישאר לו עכשיו זה ג'יגולואים, הוא אומר. לבקשתו של אוליבייה, שכבר מבין שוויתרו עליו, הוא מנגן קצת בפסנתר. אחר כך הוא מבקש ממנו ללכת "אומר שעלי לעבוד ויודע שזה נגמר ושמשהו מעבר לזה נגמר אף הוא: האהבה לבחור".

בראיון ל"אקספרס" מצטט רולאן בארת בלשן שאמר: "כל אחד מאיתנו אומר כל חייו משפט אחד ויחיד שרק המוות מביא לקיצו."  ששה חדשים וששה ימים בהמשך המשפט הזה, ב- 23 במרץ 1980 רולאן בארת נהרג בתאונת דרכים, ברחוב בפריז.

 

 

תגובה אחת

  1. הדס יוסיף-און

    שלומי את כותבת כל כך יפה. תודה

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן