בננות - בלוגים / שלומציון קינן / ראיון עם אלן דה-בוטון
החיים הסודיים של אקריות האבק
  • שלומציון קינן

    כותבת.

ראיון עם אלן דה-בוטון

הראיון פורסם במוסף "הארץ" 2007

איזו חרדה יכולה להיות לאחד כמו אלן דה-בוטון בנוגע לסטטוס שלו? אמנם שורשיו של גורו העזרה העצמית במשפחה יהודית-ספרדית צנועה, אבל מאז גירוש ספרד הספיקו הדה-בוטונים לרגל לטובת מדינת ישראל ולהצילה מידי המופתי ושבעת צבאות ערב, לקבל צ'פחה מבן גוריון, להרוויח מאות מליוני דולרים ואפילו לתרום אותם למכון וייצמן. ובכל זאת, ספרו שראה זה עתה אור בעברית "סטטוס" (במקור: "חרדת סטטוס") מגלה מדוע חשים רוב האנשים ככישלונות עלובים וחרוצים, וכיצד ניתן לעזור להם – אם לא להתעשר ולזכות בתהילה – לפחות להשתחרר מחרדות בקשר לזה.

עם כל המאמץ, קשה להבין אילו דאגות עשויות להיות לדה-בוטון שכבר זכה בתהילה, במעמד ובאושר האמור. אביו, ז'ילבר דה-בוטון, מכר את החברה שלו ב – 99, שנה לפני מותו ב – 421 מליון לירות שטרלינג ואלמנתו הוכתרה לאחת הנשים העשירות בבריטניה קצת אחרי המלכה ולפני מדונה. נכון, אפשר לומר שאלן דה-בוטון הולך ומקריח, אבל לא ייתכן שבכך זה מסתכם. הרי מדובר באדם שגדל עם פיקאסו בבית, עשה את המיליון הראשון בסביבות גיל 30, כתב שבעה רבי מכר בינלאומיים לפני גיל 37 שתורגמו לעשרים שפות וקרא את רוב הקלאסיקה המערבית לפני גיל 18. הוא למד באוקפורד, מאחוריו שלוש סדרות טלוויזיה, הוא נשוי לאישה יפהפייה ואב לתינוק שדומה מאוד לתינוק הדגל של גרבר, אז איזו חרדת סטטוס?  

 

כשאני מגיעה ללונדון לברר את זה, מתברר שאכן חוץ מהתינוק, (שדה-בוטון מכנה אותו הגרסה הארית של עצמו,) באמת אין הרבה סמלי סטטוס בבית השוכן ברובע קנסינגטון המערבי. חרדה לעומת זאת – יש בשפע. דה-בוטון פושט איברים לבנבנים שקופים על הכורסה ומדבר בגימגום המנומס/נבוך הזה שאופייני לאריסטוקרטים אנגלים מסוג מסויים, הגימגום שעשה ליו גראנט את הקריירה (מינוס השיער.) מבעד לחלון המפרץ של הספרייה, נשקפות החזיתות הויקטוריאניות הלבנות ודממה מוחלטת סביב, ודאי בזכות הנימוס המופתי של דיירי הרחוב רמי הסטטוס.

 

"ראשית, ", הוא אומר, "זה לא ספר אוטוביוגרפי ולא רציתי שיהיה -  כי זה סוג של הסטורייה של המערב. אז מה שלא יהיה הסטטוטס האישי שלי, זו לא הנקודה של הספר. "

 

 ש: ובכל זאת…

 

ת: טוב, ניתוח פשטני הוא כמובן זכותך העיתונאית אז בבקשה: גדלתי במשפחה של יהודים מצליחים מדי שמבחינה היסטורית באו מרקע של סטטוס נמוך. אבי היה מהגר, שהיגר קודם לשויצרייה, אחר כך לאנגלייה, ומה קורה למהגרים?  הם עושים פיצוי יתר. הם לא מרגישים שהם קיימים, אז מבוקר עד ערב אבא שלי עבד, עבד, עבד, ניסה להרוויח המון כסף,  תלה פיקאסו על הקירות כדי להמם את השכנים, וכולי וכל זה כדי לפצות על התחושה שהוא בלתי נראה, על פגיעה השפלה וכולי. חלק מזה עבר אלי.  מצד אחד גדלתי בנוחות, מצד שני, מכיוון שהורי לא חשו בנוח בחברה, גם אני לא. אמנם הייתי יותר בטוח, לא ברחתי ממדינה, לא הייתי חסר פספורט, אבל אני עדיין רחוק מלהרגיש נורמאלי.

 

ש: אבא שלך גרם לך להרגיש לא חכם מספיק ולא מוצלח מספיק?  

 

ת: כשמכרתי את רב המכר הראשון, (ומיליון דולר זה בוטנים בשביל אבא שלי,) הוא לא התרשם ודי תהה מה בעצם אני מתכוון לעשות עם עצמי. זה בגלל שהוא היה בעצמו אמביציוזי מדי, אני בטוח שאת מכירה טיפוסים כאלה בחברה היהודית, אני חושב שזה אבטיפוס יהודי של האב הקשוח הדמוני שהאל העברי הוא הדוגמא המובהקת שלו. תמיד אפשר להצליח יותר. זה מודל ידוע וזה המודל שגדלתי איתו. בין היה היה פיקאסו על הקיר או לא, זה לא מה שהיה משנה.

 

ש: אז מהי חרדת סטטוס?

 

ת: "זה סוג של דאגה בקשר למעמד שלנו בעולם: אם אנחנו מוערכים או מושפלים, נלקחים ברצינות או נלעגים, כמה אנחנו נאהבים על ידי העולם. בדיוק בגלל זה קשה להבין הרבה מהסכסוכים במזרח התיכון מנקודת מבט רציונאלית. רוב המלחמות נלחמות למען מטרה מסויימת שאפשר להבין אותה –  אבל בסכסוך הזה יש כל כך הרבה ברוטליות וניהיליזם…. מחבלים מתאבדים למשל -  זה משהו שמייצג אי הגיון מוחלט מנקודת מבט צבאית. אי אפשר שלא לתהות מצד שני – מה פשר הקיצוניות הנוכחית של תגובתה של ישראל. נוצר רושם שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק מתחת לפני השטח, משהו שחורג מעבר לפוליטיקה ולאסטרטגיה צבאית. "

 

ש: ומה זה הדבר הזה?

 

ת: "יש כאן הרבה כעס שנובע מתחושת השפלה של שני הצדדים. הפלסטינים למשל רוצים שיכבדו אותם. מה זה אומר להיות אומה? מה זה דגל? מה זה נמל תעופה? זה כבוד. אבל גם מה שקורא עם החיזבאללה זה עניין שם גאווה והשפלה וזה עניין מאוד מסוכן כי החוק הבינלאומי אמור לעמוד מעל לרגשות כאלה. מפחיד אותי לחשוב שישראל מעורבת בעניין הזה של השפלה ואנטי-השפלה – משטיחה בתים ועצי זית שהם מקור המחייה של אנשים, כלומר… תחשבי על הקיצוניות כאן – להרוג משהו כמו עץ! יש משהו שהוא מעבר לשיקול צבאי ברגע שאתה הורג עץ. יותר משזו מריבה על אדמה או על מים או על מדינה, בסוף היום אפשר לפרש את הסכסוך הזה כמשהו שמתייחס לעוול ששני הצדדים חשים שנעשה להם. מה שמעניק לסכסוך את המרירות שלו, ובסופו דבר, את האלימות שבו הוא תחושה של העדר כבוד משני הצדדים לאחר. "

 

לדה-בוטון יש זכות היסטורית מלאה להתלונן. לפני כמה שנים, כשעוד היה ראש עיריית ירושלים, חנך אהוד אולמרט כיכר צנועה, טוב אפילו לא כיכר, אולי מין אי תנועה, על שם סבתו של דה-בוטון יולנד הרמר-גבאי, שכונתה בחוגי העסק הביש: מאטה הארי הישראלית. בזכות יופייה, קשריה המסועפים והכיסוי שלה ככתבת הפלסטיין-פוסט, גייס אותה משה שרת כמרגלת למען התנועה הציונית באלכסנדרייה. הרמר הסתובבה, כך אומרים, בחצר המלך פארוק, העבירה ידיעות מודיעיניות בזמן אמת על תכניות הליגה הערבית ואף השתלבה במו"מ על הפסקת האש. כאות הוקרה על תרומתה למדינה העניק בן גוריון לבנה (ז'ילבר דה-בוטון אביו של אלן)  מלגת לימודים צנועה באוניברסיטה העברית. שנים לאחר מכן, כשהצטרף לבנק של רוטשילד והיה למיליארדר, תרם ז'ילבר דה-בוטון מיליונים למוזיאון ישראל, לקרן ירושליים ולמכון וייצמן. למעשה – עד היום קרוי האודיטוריום של משכנות שאננים על שמו, אודיטוריום ז'ילבר דה בוטון.

 

ש: מתי היית בישראל בפעם האחרונה?

ת: הייתי שם כשהייתי בן 17, ועבדתי בסי.אן.אן. הייתי שם ב – 97 בפעם האחרונה לבקר חברים של אבא שלי. אני מרגיש עצוב מדי כדי לחזור. זה מדכא מדי.

 

ש: כשאתה אומר מדכא מדי למה אתה מתכוון?

 

ת: אני יושב עם חברים ישראלים בלונדון ופשוט אין מה לומר. כולם יודעים מה צריך לעשות ומה לא קורה, התגובה יכולה להיות רק דממה מלאנכולית עמוקה. אולי כשאתה בישראל אתה מרגיש איזו אפשרות לשינוי -  אבל מבחוץ אי אפשר להרגיש אפילו סקרנות: הרי סקרנות תמיד מבוססת על איזה סוג של תקווה וקשה לחשוב על דברים שאין בהם תיקווה, כמו שקשה לחשוב שמישהו שאתה אוהב חולה. יש גם תחושת בלבול מתמשכת – איך זה שישראל לא מספקת מנהיגים נבונים יותר?  אני מניח שהרבה ישראלים מתרכזים בלעצב את הבית או בלנטוע צמחים בגינה בגלל שמה אפשר לעשות?

 

ש: אתה חושב שחלק מהיאוש שלך נובע מהעובדה שהמשפחה שלך תרמה כל כך הרבה למדינה?

 

ת: סבתא שלי אכן מתה, לא בפועל אבל מבפנים, הרוח שלה נשברה כתוצאה מעבודה עבור מדינת ישראל.  זה שובר את הלב. התחושה שהניעה אותה – שליהודים צריכה להיות מולדת  - נבעה מהיותה שייכת לדור שבו היה טבעי לגמרי לחיות לצד הערבים. אבי גדל עם ילדים ערבים ודיבר ערבית. היתה אז סוג של תובנה שאבדה בינתיים: ליהודים מהדור ההוא הייתה ראיית עולם קוסמופוליטית שלהרבה ישראלים היום אין. סבתי כתבה ביומנים שלה שהיא מקווה ליצור את האווירה הקוסמופוליטית הזאת בישראל וששנאת הזרים כאן מדכאת אותה.  בהרבה חברות חושבים שהחברה הישראלית נחטפה על ידי פלח צבאי של אנשים פחדנים, פרנואידים ואגרסיביים. ובאמת אלה האנשים שמעצבים כיום את כיוון החברה והם במידה רבה לא נבונים במובן העמוק ביותר.

 

ש: יכול להיות שאפשר לאתר את הסיבות למה שקורה במה שקרה בדור שלה?  

ת: כן, ואני חושב שהחברה הישראלית מתעוררת יותר ויותר לזה, ולסתירות שעומדות ממש בלב החברה – אני רואה את זה בספרים שיוצאים, הרהורים על הפרדוקסים שהיו ממש בלב הציונות ישר מההתחלה, אנשים שמים לב שאפשר היה לראות את זה מגיע מההתחלה. בשנים האחרונות העדשה התרחבה כדי לראות שלבעייה יש מקורות קדומים והיא לא משהו שצץ פתאום בחמש השנים האחרונות.

 

ש: מה עובר לך בראש כשאתה רואה את החדשות מהארץ?  

ת: בכל פעם שפצצה נופלת אני חושב על הצלקות הפסיכולוגיות שנגררות לאורך דורות. קל יותר לנקות את הפצצה, את הדם. לדוגמא: סבא של אשתי היה טייס במלחמת העולם השנייה ונורה על ידי הנאצים. הטראומה והאובדן של האיש הזה הדהדה לאורך הדורות: הסבתא חיה בלי בעל, האמא הושפעה ביכולתה להיות אמא וכתוצאה מכך אישתי סבלה וכל זה בגלל שאדם נורה ב – 1940. כל פצצה שנופלת לוקחת שני דורות.

 

ש: כאן זה אכן משפיע על המצב הנפשי של כולם.

ת: את יודעת, קראתי לא מזמן אצל הפסיכולוג וויניקוט שרק 20% מהאנושות בריאים נפשית. הוא מגדיר בריאות נפשית כיכולת להפגין אמפטיה וסימפטיה עם אחרים, נדיבות וכו'. לרוע המזל, יש תקופות בהיסטורייה שבהם שמונים האחוזים הנותרים שולטים בתהליכים וכך אנחנו רואים את התגובות הכי כועסות, דפנסיביות ומוכות טראומה בכל הצדדים. בכל פעם שפצצה מתפוצצת אחוז האנשים השפויים יורד. מבחינה פסיכואנליטית – מדובר בהתמודדות עם טראומה שגוררת אחריה כשל קיצוני בהתבגרות – אם האדם הבוגר הוא זה שמסוגל לדחות סיפוקים, לאזן בין האהבות והשנאות שלו – אנחנו מקבלים כאן דברים שהם ילדותיים במובן הגרוע ביותר.

 

ש: אתה נשמע קצת כמו הקולוניאליסטים הבריטים, קיפלינג וכל החברה האלה, שראו בהודים ובאפריקאים ילדים שצריך לחנך ולהביא לבגרות תרבותית. זה לא קצת מתנשא?

 

 ת: זו טענה אבסורדית מצד הכובשים שהם אלה שבוגרים. אבל יש דבר כזה כמו ילדותיות ובגרות, שפיות וטירוף ואני לא חושב שאם אני מאשים מנהיגים מסוימים כפרימיטביים מבחינה פסיכולוגית אני משתמש במילים חזקות מדי.  כמובן שאם אתה עומד להציג טענות נוספות כדאי שתברר קודם טוב טוב שאתה יודע בדיוק מהי בגרות ומהי אי בגרות.

 

ש: יש משהו מחרדת הססטוס במאזן הכוחות בין העולם המוסלמי לבין מה שנקרא המערב, או התרבות היהודית-נוצרית?

 

ת: כל החלוקה ל'אנחנו' ו'הם' היא תמיד תגובה פרימיטיבית. אני חושב שהתובנה הגדולה של התרבות היהודית-נוצרית היתה שבני האדם באופן מהותי דומים זה לזה. סוקרטס אמר שהוא לא מאתונה אלא  מהעולם. והנה אנחנו מחליקים בצורה מסוכנת למצב שבו אנשים אומרים: אני מאתונה ולא מהעולם ואם אתה לא מאתונה אני אהרוג אותך.

 

לפי הספר "סטטוס", החיפוש אחר סטטוס בסיסי כמו החיפוש אחר אור אוכל ומים. בגללו אנחנו יוצאים לקניות ולפעמים הורגים זה את זה (בגלל חרדת הסטטוס, הוא מספר, צרפתי אחד נהרג בדו-קרב במאה ה-18 בעקבות אי הסכמה לגבי הבעלות על חתול אנגורה). כל זה כדי להראות שאנחנו מעניינים ובסופו של דבר ראויים לאהבה. בין הנחמות שהוא מציע: מה שמרומם את מעמדך בחברה מסויימת, לא מזיז לאיש בחברה אחרת. למשל: אצל הספרטנים היה לך סטטוס אם ידעת להשתמש בחנית אבל אצל האסקימוסים אם ידעת לצוד הרבה ליווייתנים. מנחם.

לצד האיורים שאנחנו מורגלים למצוא בספריו, יש כאן גם גרפים לצורך המחשה, למשל: ערך עצמי = הצלחה/ציפייה. ככל שרמת הציפייה יורדת כך נאמין שהצלחנו יותר. בניגוד לספריו הקודמים שחולקו לפרקים כמו: "נחמה על כך שאין לנו מספיק כסף", "איך לסבול בהצלחה",  או "אושר: רשימת קניות", "סטטוס" מחולק לפרקים זהירים יותר: סנוביזם, ציפיות, הנחמה שבמוות וכן הלאה. הוא נחתם בפרק על תנועות נגד (הבוהמה ואפילו קיבוצניקים ופאנקיסטים ונודיסטים.) בין השאר ניתן למצוא שם סיפור על בוהמיין אחד שקנה לובסטר וגרר אותו ברצועה בגני לוקסמבורג כי – "למה שלובסטר יהיה מגוחך יותר מכלב?"

הספר מוקדש ל"אנשים שהעולם בחר לפטור אותם מעליו כ"כלומניקים." (להוציא את ישו וסוקרטס רובינו נסבלים בעיני עצמנו באמצעות אותות הערכה מן הזולת.) וכדי לגרום לאותן נמושות (שאינן ישו או סוקרטס), להרגיש לפחות יותר משכילים, ויחד עם זאת קולים, הוא מקפיד כהרגלו לטפטף קצת רוסו ובודלר לצד פרסומות קוקה קולה, מדבר בשבח היום הנעים שבו אנחנו מוותרים על השאיפה להיות צעיר או רזה, ומציע בעקבות רסקין, עולם שבו העשירים ביותר יהיו אלה שחשים פליאה תחת שמי הלילה.

 

ש: אתה כותב על עצמך פחות בספר הזה, אתה לא מקנא באף אחד?

 

ת: בכוונה רציתי שהספר הזה לא יהיה אישי, לא כדי להסתתר אבל כדי לערב את כל השאר. כי אני חושב שזו בעייה שקל מאוד לכל אחד לומר עליה שהיא בעייה של מישהו אחר. הרבה אנשים אומרים לי: כן, כולם מקנאים, אבל באופן מפתיע אני לא קנאי. כמות האנשים שאומרים לי שהם לא קנאים היא מדהימה. זה בלתי אפשרי מבחינה פסיכואנאליטית לעבור את החיים בלי להרגיש קנאה כי קינאה היא אחד המנועים העיקריים של הקיום האנושי. דווקא בגלל שהספר הזה במידה גדולה סב סביב קנאה, חשוב לערב בזה את כולם. אחת מהדרכים לעשות את זה, זה לא לספר: הלכתי למסיבה בלונדון, את יודעת, ופגשתי סופר שגרם לי להרגיש כמו אפס. אני משתמש בעצמי בספרים שלי בצורה מאוד אסטרטגית כדי להדגיש נקודה. 

 

 

ש: אתה משתמש הרבה במילה  "אנחנו" מי זה האנחנו האלה?

 

ת: אני מניח שהאנחנו הוא תמיד סיכון, ומישהו יכול לומר, רגע זה לא אני. וזה בסדר.  אני למדתי את האנחנו מהמורליסטים בצרפתים של המאות ה-17, 18, לה רושפוקו וכן הלאה… למשל "לכולנו יש מספיק כוח כדי לספוג את מר גורלם של האחרים", את יכולה בקלות לומר, לא! לי אין כוח לשאת את סבלם של האחרים, בסדר.

 

ש: אפשר לומר שהמקצוע שלך הוא לגרום לבני אדם להיות מאושרים יותר?

 

ת: כן, זה הנושא שלי, שהוא די נאיבי ומעצבן די הרבה אנשים. אני זוכר שקראתי את האתיקה של אריסטו כשהייתי בן 17 או משהו כזה, והוא אומר בשלב די מוקדם: המטרה של חיי האדם היא האושר, ואמרתי לעצמי, כן! זה היה סוג של תגלית. שמישהו כל כך רציני ומוערך כמו אריסטו יכול לשים את המילה הזו ממש באמצע הפילוסופייה שלו. אני מזדהה עם זה.

 

לצד ספריו, דה-בוטון מככב בסדרות נלוות מטעם ערוץ 4 הבריטי. שם ניתן לראות אותו (לפעמים אפילו בלופ של ערוץ 23) שותה אוזו בטברנה יוונית תוך כדי דיון בפרדוקסים של זנון וכן הלאה. בסדרה המלווה את "סטטוס" ניתן לצפות בו רוקד עם מקהלת גוספל, משוחח עם מלצר שרוצה תכנית אירוח, (רוב האנשים, הוא מסביר למצלמה, נופלים במצב כזה למירמור ויאוש),  מראיין ימני שרוצה לבטל קצבאות סעד, מצטרף למחנה נודיסטים והכל במבט נקי-ירקרק של פליאה אינסופית וכתפיים שפופות.  בשלב מסויים הוא עומד ליד הופכת המבורגרים ואומר: "לאף אחד לא אכפת מי אנחנו ומה אנחנו חושבים". אפשר לומר (בהמשך לנחמן שי ותגובתו לתמונות מלבנון) שכל זה אולי מצטלם לא טוב.

קל יותר לקרוא איך דה-בוטון מטיף לנואפת מכורת הקניות שמרעילה את עצמה בעקבות הונאה  – אמה בובארי  - לרצות פחות מהחיים, מאשר לראות אותו עומד ליד קבצנית רקובת שיניים במערב התיכון של ארה"ב, מהנהן בנימוס ושואל האם היא משתוממת כשהיא מביטה לאחור על חייה. מצד שני, אי אפשר לומר שאין לו דאגה אמיתית וכנה לבני אדם או שהוא לא מונע על ידי רצון אמיתי לשפר את חייהם.  

 

ש: אתה מסביר בספר, שפעם, כשאנשים נידונו לחיות במעמד שלתוכו נולדו לאנשים הייתה פחות חרדת סטטוס. לעומת זאת,  בחברה שמגדירה את עצמה כמריטוקרטייה (חברה שבה מי שהכי מוכשר יגיע לפסגה) יש יותר חרדה. אתה לא אומר כאן בעצם, שעדיף שהמושפלים והנרמסים ישמחו בחלקם ואז כולם יהיו מאושרים?

 

ת: זה יהיה מפלצתי לומר שאנשים צריכים להישאר "למטה" ושלא צריך לתת שוויון הזדמנויות. לא הייתי מזיז את השעון אחורה. יחד עם זאת יש כאן פרדוקס: אני זוכר את אבא שלי מספר על התקופה שחי בירושלים בשנות החמישים, כשכולם חיו בפשטות ובחוסר ואני מתאר לעצמי שהאנשים האלה סבלו מפחות חרדות מאשר היום. עשו מחקר שבו גילו שעד גבול מסויים כסף אכן עושה אנשים למאושרים יותר. אבל מגבול מסויים, נגיד מ – 50 אלף דולר, הגרף צונח. אני מניח שחרדת סטטוס צונחת בזמן מלחמה. פתאום פחות חשוב לך אם מקדמים אותך בעבודה או לא, שיעור ההתאבדות צונח, מתגברות תחושות הקהילתיות והשייכות. מצד שני, כמו שראינו בעירק, זה יכול להיות גם תירוץ לא לדבר על מה שצריך לדבר עליו: בואו לא נדבר על זה כי אנחנו באמצע מלחמה. מה שניסיתי לעשות בספר הזה זה פשוט לחשוב על כמה מהצדדים השליליים של שלום ושיגשוג.

 

 

ש: באופן כללי, אתה מאוד זהיר מבחינה פוליטית בספר. הסברת מה זה מרכסיזם אבל לא נקטת עמדה.

 

ת: זה לא שיש משהו שאני באמת מאמין בו אבל אני מעז לומר רק חלק. אני חושב שאני מבולבל באופן מהותי, כמו הרבה אנשים אחרים שאפשר למקם אותם בגדול בשמאל בנוגע למה שעשוי להיות הפתרון. בשביל הרבה אנשים, מה שעדיין מעניין במרכסיזם זה הביקורת על מה שלא בסדר בעולם המודרני, הפתרון פשוט לא עובד אבל הביקורת מעניינת. אני לא חושב שיש פתרון אחד. אני לא מטיף להיות נוצרי, או לשבת על הר ולהעריץ את קטנות כל האנשים האחרים או משהו כזה, אני מנסה לפתוח פרספקטיבות על השאלה. היו אנשים מתוסכלים שאמרו לי – תראה נהניתי מהספר, אבל מה התשובה? ואני מעריך את השאלה הזו אבל אני לא יודע מה התשובה ואם הקורא נשאר עם שאלה אני מרגיש השגתי הרבה ממה שניסיתי להשיג.

 

ייתכן שמשהו מחרדת הסטטוס של דה-בוטון נובע מהעובדה שבקהילה האינטלקטואלית "האמיתית" די בזים לו. אומרים עליו שכמו אימא צוצלת הוא גורס בשבילינו את גוף הידע העולמי ופולט אותו החוצה כעיסה רכה, אכילה ומכירה, שהפילוסופים בודאי מגוללים עפר מעיניהם בקבר בגללו וכן הלאה. מצד שני – הלוא מישהו צריך לעשות את זה. מה  – לא נהנינו כשהסביר לנו איך להתמודד עם אהבה נכזבת? (וגם איך פרוסט ושופנהאואר היו ניגשים לזה)? או איך לצאת לחופשה אמיתית ולא בתוך עלון התיירות? או איך להתנחם בפילוסופייה בעזרת איורים ודיאגראמות? לא זאת בלבד שהוא מספק שירותים לתשושי הלב, עם מנה של אלגנטיות והומור שגורמת לנו להרגיש נאהבים, הוא גם עוזר לנו להישמע מלומדים יותר: לומר משהו, נניח, על האסטמה של פרוסט או על חמש עשרה הכריזנטמות ששלח לקורטיזנה אחת בפריז ברגע הנכון של שיחה על קונפי אווז. בזכותו נוכל להיאנח ולומר שבודאי היו פחות עצמי אורן בפרובאנס לפני שואן גוך צייר אותם, או להזכיר, כבדרך אגב, שאגב, גם משפחתו של מונטאן הייתה בעסקי הדגים המלוחים, או שאפיקורוס אמר שמה שהכי חשוב זה חברים. אז אפשר לבוז לו, אם רוצים, אבל אין ספק שדה בוטון ניחן ביותר חמלה אמיתית מדי הרבה אינטלקטואלים "אמיתיים", שהרי כל ספריו בצורה זו או אחרת עוסקים בסבל שנגרם לנו (ולפרוסט ולסנקה, ולאדמונד ברק ולמי לא), כתוצאה מהעדר הערכה עצמית וכולם מנסים לעשותינו מאושרים יותר.  

 

ש: איך אתה מרגיש בנוגע לכינויי הגנאי שלך: פילוסוף כיס, וכו'.

 

ת: טוב כמובן שזה מטופש ומפגר. הדרך להתמודד עם זה, זה סוג של נתק. אני כמעט רואה את זה כסוג של אי-מציאות, ביומיום, אני פשוט יורד מהתדר של דברים כאלה. זה לא עוזר לי לחשוב על הדימוי של עצמי בעיני אחרים.

 

 

ש: למה את חושב ש"אינטלקטואלים אמיתיים" כל כך כועסים עליך?

 

ת: כל הרעיון של להשיג עבודה כמורה לספרות או מורה לפילוסופייה – זה לעבוד במקצוע שבאופן חווייתי פתוח לכל אחד. אז השאלה היא – מה יודע המורה שהאדם ברחוב לא יודע? וזה סימן השאלה הגדול בחרדת הסטטוס של האקדמאי – מה הוא בעצם יודע? מנקודת מבט גרמנית קלאסית למשל, זה בן אדם שיודע לפצח טכסט עתיק, או מכיר את דרכו בספרייה. אבל בימינו אנו, כשהטכסטים העתיקים כבר פוענחו, כשכל העבודה של פילולוגייה ופילוגרפייה כבר נעשתה – מה האקדמאי עושה? אני חושב שזה סימן שאלה ענק בתוך האוניברסיטה – בשביל מה מדעי הרוח קיימים? אני חושב שבמידה מסויימת עליתי על כמה מהחרדות שעולות סביב השאלה הזו, כי אני מציב אתגר בפני האקדמאים ששואלים: האם הבחור הזה אידיוט? מה הוא עושה? מי הוא? למה הוא לא הולך מכאן? זה מה שכמה אנשים אמרו.

 

ש: אז כשאתה מסכם את כל הכרכים של בעקבות הזמן האבוד למי שלא קרא אותם אתה רואה את עצמך כמי שנותן שירות?  

 

ת: אני מדמיין לעצמי קורא חסר סבלנות שפשוט אין לו זמן. אני חושב שזה מנומס. כמו שאת מזמינה אורח לארוחת ערב, את לא גורמת לו לחכות חמש שעות עד שתקצצי את כל הירקות, את מנסה שהאוכל יהיה מוכן. אני רוצה שהכל יהיה קל בצורה מתעתעת. האנשים החכמים יבינו שזה עמוק והאנשים הלא חכמים יגידו: אה, זה ברור מאליו, ידענו את כל זה קודם.

 

ש: אז המטרה שלך היא באמת לעזור לאנשים?

 

ת: אני מניח שאני תמיד מנסה לפתור סדרה של בעיות בשביל מישהו שהוא קצת כמוני, אולי שהוא אני. הייתי רוצה לראות את עצמי כיותר מאחד שמפשט רעיונות מורכבים. במידה מסויימת זה כמו לימודים רבניים – לקרוא טכסט ולהפוך אותו לשלך.

 

ש: אז עכשיו אפשר לומר שיש לך איזה סטטוס…

ת: אני לא מרגיש שאני יודע הכל. מה אני עומד לעשות עכשיו? גמרתי ספר, שאר החיים שלי עדיין מרגישים כמו משהו לא ברור, סבך של אפשרויות וסכנות ודברים טובים ורעים, כך שאני מרגיש… אני לא מרגיש כמו איזה אדם גדול של מילים שהשתקע לו באחוזתו ושאין לו ספקות קיומיים. אני עדיין פיוז חי, אני מניח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

3 תגובות

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לשלומציון קינן