אחת לכמה שנים אני שבה לאהבות ילדותי: "המשמנאים והמרזנאים", "אורה הכפולה", "תעלוליה של סופי", "עליסה בארץ הפלאות", "הנסיך הקטן", "הלב", וכאלה. אז אין להתפלא עלי אם אני עדיין מתלהבת בגילי המופלג מספרים לבני הנעורים.

גילי בר הילל מהוצאת גרף שלחה לי עם המלצה חמה את הספר החדש שהם הוציאו זה עתה: "מסע אל ים הנהר" של אווה איבוטסון האנגלייה. ספר כלבבי, מתוק וחמוד כמו הספרים של פעם. מתחיל כמו שאני אוהבת, עם נערה בבית ספר לנערות באנגליה הוויקטוריאנית, איזה כיף. כמו ב"אבא ארך רגליים" המופלא, גם יש לה איזה מיטיב ברקע, אף שכאן זה בעצם עורך דין ששומר על ירושתה. הוא מוצא קרובים רחוקים באמזונס שלהם תאומות, שרוצים שתבוא לגור איתם, והיא מפליגה חודשיים בספינה, עם אומנת קשוחה.

אח, הכול יש כאן: יתומה מסכנה, תאומות, משפחה מאמצת מרושעת, אחיות רעות בסגנון סינדלה, הרפתקאות מסמרות שיער, עורכי דין קשוחים, בלשים פרטיים מפוקפקים, אומנת מוזרה. ממש לפי הספר.

איבוטסון רוקחת מכל הקלישאות של ספרי הנעורים מותק של ספר, שפועל ויוצא בו זמנית נגד הקלישאות הללו. מצד אחד היא מצייתת לז'אנר, מצד שני מערימה עליו. ומה יותר נחמד מכך שבימינו מותר שגם ילדה תיסחף להרפתקאות שפעם היו שמורות לבנים בלבד? ומה יותר מהפכני מכך שהאומנת הרעה מכל ספרי הילדים, אותה בתולה זקנה ומגעילה עם שפם ושומה, מתגלית כאשת אשכולות משכילה, אמיצה וטובת לב?  

המחצית הראשונה של רומן ההרפתקאות הזה קולחת בחן ובהומור רב, עם כל מיני תפניות חמודות בעלילה (על סיפון האונייה מאיה פוגשת ילד שמשחק בקבוצת תיאטרון נודדת ועוזרת לו), ושלל חיצים אירוניים שנשלחים לכל הרעים בספר (האם המאמצת שעסוקה בחיטוי ביתה כל היום, והאב המאמץ האדיש, שמשקיע את כל כספו באוסף מזוויע של עיניים תותבות). המחצית השנייה פחות מחזיקה, בעיקר מפני שאיבוטסון פותרת שם את קצוות העלילה בצורה יותר מדי צפויה. איכשהו, ציפיתי למשהו יותר מטורף ומקורי, כפי שהבטיחה המחצית הראשונה של הרומן.

מכל מקום, זה ספר חמוד מאוד, שלדעתי יתאים בעיקר לבנות הנעורים. תרגום רהוט של ענבל שגיב נקדימון ועריכת תרגום קפדנית של ימימה עברון, עוזרים להעביר את הקריאה בכיף. תפדלו.