הנסיכה בעור החמור

ופתאום, אחרי הרבה שנים שלא ראיתי את "הנסיכה בעור החמור", אני נתקלת בו בערוץ ארטֶה. חמודים שהביאו אותו. דווקא בערוץ 3 ב"יס", שהביאו פעם את המופתיים שלו, "מטריות שרבורג" ו"העלמות מרושפור", שכחו להביא את "הנסיכה בעור בחמור".

דמי, שידע משהו על קסם, על עיצוב, על מיוזיקלס ועל אגדות, היה אולי אחרון יוצרי המיוזיקלס של הקולנוע. אחרון במובן שהוא הטמיע לתוכו את האיכויות של המיוזיקלס ההוליוודיים עם הכוריאורגפיות המטורפות של באסבי ברקלי, אבל ליטש אותן ועידן אותן, עד שהן נראות כמו אגדה קסומה. וכמו שקתרין דנב היא היפיפייה בכל סרטיו, כך גם ב"עור החמור" מזמררים השחקנים בין הקוליסות המרהיבות של התפאורה המדהימה-מדהימה.

די להביט במיטתו המשונה של הנסיך שיגאל את הנסיכה מעור החמור שלה, או בזולה של הפיה, סנדקיתה של הנסיכה, כדי להבין את העולם הכמעט פסיכדלי של דמי. איפה עוד אפשר למצוא באגדה ימי-בניימית פיה לבושה במיני ופלטפורמות, עם תסרוקת שובבית בנוסח שנות העשרים הסוערות, שבביתה במעבי היער יש טלפון? ועל איזה כריות יושבים הורי הנסיך, המלך והמלכה האדומים? על כריות עם בדים פסיכדליים סטייל ראשית הסוונטיז'.

אל המשמעויות הפסיכולוגיות הפרוידאניות של המעשייה נדמה שאין צורך להידרש מאוד לעומק, מלבד שכמו ביתר אגדות העם תמיד יש נסיכה מנוצלת, שצריכה להימלט מגורל איום ונורא, וכאן היא נמלטת מאביה המלך שרוצה לשאתה לאישה. ומי שולחת אותה לזרועותיו? אמה כמובן, שדורשת ממנו על ערש דווי להינשא רק לאישה יפה ממנה, ביודעה מראש שהאישה היפה ביותר בממלכה היא לא אחרת מאשר בתה…

מבוהלת מגילוי העריות המוצא לה על ידי אביה שהיא דווקא אוהבת, שרוצה בה עכשיו כאשתו ושכובתו, נעזרת הנסיכה הצעירה והיפה בדמות הכי פמיניסטית שיש בכל אגדה: הפיה. פיות ומכשפות היו מתמיד הדמויות הנשיות הפמיניסטיות באגדות, המלאות בנערות רדופות ומתעלפות שזקוקות לאבירים שיצילו אותן.

הרי באגדות העם, רק לדמויות הנשיות העל טבעיות היה כוח כלשהו, רק הן יכלו להניע את העולם ולקחת את גורלן בידן, כמעין משאלה של הנשים בנות האלמוות, נטולות הכוח והזכויות.

וכך, הפיה היפה שדלפין סרייג הנהדרת מגלמת בעדנה אינסופית, נותנת לקתרין דנב בתור הנסיכה שאביה ז'אן מארה רוצה לבעול אותה, טיפ איך להימלט מפני גילוי העריות הנוראי.

בנות אנורקסיות, בנות שמנות, בנות שמכערות את עצמן, יבינו מה קרה לנסיכה. היא נאלצת לכער את עצמה כדי שאביה לא ירצה בה, וכדי שגברים אחרים לא יארבו לה.

 זה תמיד מזכיר לי מה שסיפרה לי פעם בחורה שאביה נהג לאנוס אותה בילדותה. כיצד לפני שהלכה לישון מדי לילה היתה לובשת על הפיג'מה שניים שלושה זוגות מכנסיים, כדי שיקשה עליו להוריד אותם, ואולי הוא יוותר לה.

כך מתעטפת הנסיכה בעור החמור בכל פעם שהיא יוצאת ובאה בין הבריות, כמו שריון של שומן, או שריון של רזון מזעזע – העיקר שלא תמשוך שום גבר שעלול להרע לה. וכמובן, רק בביתה פנימה היא חוזרת להיות הנסיכה היפיפייה שהיא באמת.

אל חגיגת החושים הסוערת והמזוקקת של המעשייה הזו נלווה מבט סאטירי מעט על העולם. כל ממלכה צבועה בצבע אחר, ועל כולם, גם על הנתינים ואפילו על בעלי החיים, מוטל להיות צבועים בצבע אחיד – אלו כחולים ואלו אדומים.

האם הסוסים הצבועים אדום של ממלכת הנסיך, התלבושת האחידה האדומה שכולם חייבים ללבוש הם הקריצה של דמי לגוש הקומוניסטי דאז? והאם הבגדים הכחולים של הממלכה הכחולה הם רמז לחליפות מאו? אולי. ואולי זה פשוט הדמיון העיצובי המופלג שלו, שלוקח ורומז לכל כיוון תרבותי אפשרי, אפילו ל"לעליסה בארץ הפלאות".

די להביט בסרט כזה כדי להבין שלא עושים סרטים כאלה יותר, תפורים לעילא, וכנראה שגם לא יעשו. איזה צער.