היהלומים, המלריה והמהטמה

כשהגענו להודו בשנת 1977, זכרו של מהטמה גנדי כבר הלך והתפוגג. אומנם רבים דיברו עליו בכבוד ובהערצה, אך רק מתי מעט דבקו בתורתו.

לשמחתנו, היתה לנו הזכות לפגוש בתחילת מסענו בקבוצה קטנה של ממשיכי דרכו של גנדי. "המנהיג" והרוח החיה שלה היה סובה ראו, איש יקר שכולו לב, שהקדיש את חייו לשיפור מעמדם וחייהם של ההמונים הדלים והנדכאים של ארצו, ובמיוחד של כת הטמאים.

הוא עצמו היה אדם משכיל, בן העמד הגבוה (הברהמינים), אבל חי בצניעות והתפרנס ממשכורת קטנה שקיבל מהמדינה. הוא היה בשנות הארבעים לחייו, ולמרות שלא פגש את גנדי, דומה שרוחו, תורתו ופועלו של המנהיג הדגול הפיחה בו עוז, אמונה ותקווה לעתידה של הודו העצמאית.

למעשה, הוא חי כמעט כמו סאדו. לא היה לו בית או רכוש, הוא לא התחתן ולא הביא ילדים לעולם. הוא נסע ברחבי הודו, הטיף את תורת האי-אלימות ופעל ללא לאות, ממש יומם ולילה, למען עמו.

התלהבותו דבקה גם בנו, ולכן לפעמים התלווינו אליו. אחד ממפעליה הגדולים של התנועה היה טיפוח ילדיהם של קבוצות שודדי דרכים, שקיבלו על עצמם את תורת האי-אלימות של גנדי.

לפי סיפור שהתפרסם בעיתונות, באחד הימים הגיעו כולם (כארבעים איש) לתחנת המשטרה, הניחו את נשקם והסגירו את עצמם. לאחר שנידונו למאסר עולם, נותרו ילדיהם חסרי כל. (חשוב לציין שלא היו להם נשים, ואת בניהם הם גידלו כדי שימשיכו בדרכם).

ממשיכי דרכו של גנדי, בראשית סובה ראו, אימצו את הבנים והקימו למענם כפר שיקום. וכך הגענו לכפר הנידח הזה, ששכן במחוז מוכה בצורת בצפון מזרח הודו.

הכפר הקטן, שבתיו היו עשויים טיט ופרות דלות בשר משוטטות בשביליו, צמח מתוך אדמה צהובה וצחיחה וכמעט התמזג איתה. תושבי היו עניים מרודים, ובמקום לא הייתה אפילו מרפאה אזורית.

הילדים, רובם בגילאי 6-16, שראו לנגד עיניהם את השינוי העצום שהתחולל באבותיהם הקשוחים, נדבקו גם הם בהתלהבות של ממשיכי דרכו של גנדי.

בעיניים מבריקות סיפרו לנו על מה שקרה להם, ואמרו שגם הם רוצים להקדיש את חייהם להפצת תורתו של המהטמה.

הרושם שעשו עלינו דבריהם היה עצום. שם גמלה ההחלטה בלב בעלי לתרום מכספנו, מזמנו וממרצו למען הכפר והתנועה הקטנה. מטרתו היתה לפתוח בכפר מרפאה נטורופתית שבה נעבוד ונעניק סיוע רפואי לחולי הסביבה. כך גם נגור ליד הילדים ונשמש להם מעין "הורים".

מיד חזרנו לבומביי כדי למכור את היהלומים שהבאנו איתנו מישראל, שישבו בינתיים בכספת בבומביי. בסיועו של ראש הקהילה היהודית בבומביי, מוזס סלומון, שאימץ אותנו כילדיו ופתח בפנינו את ליבו וביתו, הצלחנו למכור את היהלומים תמורת 50.000 דולר (מעט יותר מהסכום ששילמנו עליהם בארץ).

שבנו לכפר הקטן כדי להתחיל בבניית המרפאה, מרכז לילדים של הפושעים שחזרו למוטב ודירה בשבילנו.  חצי מהסכום הוקדש למטרה הזו. את החצי השני נתן בעלי כתרומה לסובה ראו, עם הוראות מפורשות לקנות בו ריהוט, ציוד, מזון ותרופות לעניים.

במשך כמה שנים קיבלנו ממנו דיווחים מפורטים. בכסף נרכשו מיטות, ציוד חקלאי ומזון. יכולנו רק לקוות שהדיווחים והקבלות לא היו כוזבים, ושהכסף לא הלך לכיסיהם של אנשים תאבי בצע, שאולי היו בקבוצה.

כל עוד נמשכה הבנייה בכפר, חייתי בדלהי, שם המשכתי בלימודי הנטורופתיה. בעלי נשאר בכפר כדי לפקח על הבנייה.

אבל תוכניתו הגרנדיוזית לא יצאה מעולם אל הפועל. כשהגיע לבקר אותי בדלהי, מקץ חודשיים, כבר היה חולה. הוא נאבק במלריה שהלכה והחלישה אותו במשך חודשים רבים.

מובן שלא שבנו לכפר. גם התוכנית נגנזה. לא נודע לנו מה עלה בגורל מה שנבנה בכפר, כי זמן מה אחר כך נאלצנו לעזוב את הודו בשל מחלתו הקשה של בעלי. הוא לא שב אליה עוד. אני חזרתי אליה כעבור 15 שנה, לביקור שבעקבותיו באו עוד ביקורים רבים, אבל על גורלה של קבוצת גנדי כבר לא שמעתי.