אררט
  • ליאור אלפרוביץ'

    מבקר ספרות וחוקר שואה

אפלפלד

בספרו "מאמין בלי כנסייה – ארבע מסות על אהרן אפלפלד" (דביר), קובע המחבר, יגאל שוורץ כי: "מחוז הטאבו נמצא אצל אפלפלד – באופן מדהים – לא בתקופת השואה אלא ביחסים המשפחתיים הגרעיניים". קביעתו זו של שוורץ מטלטלת. משום שהיא מערערת את תיוגו הספרותי של אפלפלד, שבעקבותיו יצא לו שמו כ"סופר שואה", אולי הנפוץ והמקובל ביותר בחברה הישראלית.

שוורץ, חוקר מנוסה הבקי בכתביו של אפלפלד, ניסה לזקק מתוך המילים את הכאב הראשוני ממנו התפתח מכלול היצירה של אפלפלד. מסקנתו היא כי השבר גדול שפצע את נפשו של הסופר, הוא הניתוק מדמות האם, שהוחלפה בדמויות אם גרוטסקיות, החל ממלצרית כפרית המטרידה אותו ברכבת, וכלה באותה זונה אוקראינית שבביתה מצא מחסה. כשכל העת הוא נחשף למעשי אונס המוניים. השואה, שמשמה רק כתפאורה היסטורית להתרחשות זו.

אהרן אפלפלד, נולד בשנת 1932, סמוך לעיר הרומנית צ'רנוביץ. משפחתו הייתה משפחה יהודית מתבוללת ואמידה. עם בפרוץ מלחמת העולם השנייה, נרצחה אמו, והוא ואביו גורשו אל מחנה העבודה בטרנסניסטריה, ממנו נמלט אפלפלד לבדו אל היערות. רוב הזמן הסתתר בביתה של כפריה אוקראינית. בשנת 1946, עלה במסגרת עליית הנוער ארצה. אפלפלד למד בבתי הספר החקלאיים שבעין כרם ובנהלל, בשנת 1950 התגייס לצה"ל, ושנתיים מאוחר יותר, עם שחרורו, החל הנער שלימודיו הפורמליים הסתיימו בכתה א', ללמוד בחוגים לספרות עברית ויידית באוניברסיטה העברית. את ספרו הראשון 'עשן' פרסם בשנת 1962. מאז הספיק לפרסם עוד כארבעים ספרים, רובם ככולם בעלי קווים אוטוביוגרפיים מובהקים, "כולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי", העיד על כך. על מפעלו הספרותי זכה בשנת 1983 בפרס ישראל.

מה, אם כן, הפך את אפלפלד להיות 'סופר השואה' הבולט ביותר של דורנו?

התשובה נעוצה בדמותו, הנשקפת אל הקורא. גופו הגוץ, ראשו העגלגל, חבוש בקסקט שחור. זוג משקפיים המבלטים עיניים טובות, וחיוך תמידי של סבא טוב. שום דבר במראה הנעים הזה, עם המבע הרך, אינו חושף כי מאחוריה חבויה נפשה שייכת לאותו דור אחוז בעתה.

השואה של אפלפלד היא לא השואה המאיימת של ק. צטניק ולא הקודרת של אבא קובנר. אלא היא השואה האישית, הפרטית, האינטימית. שבאה לידי ביטוי בניתוק המשפחתי, בנער רך, שאינו חושב על העולם הגדול או על המאורע ההיסטורי שאליו הוא נקלע על כורחו. כי אם אחר האובדן של החום, והחיפוש אחר חום חלופי, מלאכותי אך משביע, תרתי משמע.

וזהו סוד קסם כתיבתו של אפלפלד, בעצם יצירת הנגישות של הקטסטרופה הבלתי נתפסת, לעין הישראלית, שמתייראת ונרתעת ממנה. אפלפלד לא מספק סיפורי זוועה קיצוניים, ספריו נעדרים תיאורים פלסטיים מבחילים. נביחות כלבים וזעקות שבר אינן מהדהדות מהם, ודפיהם אינם שזורים בתיל. אלא הם  מספרים את סיפורו של הרגש האינטימי, היסודי, שכל חברה, גאה ככל שתהיה, יכול להזדהות עמו.

4 תגובות

  1. אבנר שטראוס

    מרתק , תודה , אבנר

  2. איריס אליה

    מאד מאד מעניין, למרות שלא קראתי מספיק מכתביו לעומת ק. צטניק. שהילך עלי אימים במשך שנים.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לליאור אלפרוביץ'