טפטים
את תחילת גיל ההתבגרות עברתי בחדר קטן עם טפטים של פרחים כתומים ועלים ירקרקים. לילות רבים עברו בבהייה באותם פרחים, שהמשיכו להראות בעיני גם כשכיביתי את האור. בכל פעם כשהכריש היה צף וחושף שיניו בחדר החשוך, או כשבאבא-יאגה המגובנת הייתה צועדת קדימה ואחורה מעל המיטה, היו מופיעים הפרחים, כמו שדה פלאי, עולים וצומחים, פותחים עלי כותרת בכתומים מרהיבים, נוצצים ומנחמים בירקרקות עליהם, נעים ברכות על הקירות הצרים. לפעמים, ברגעים של חסד, אחרי שהכריש והמכשפה היו מסתלקים, הפרחים היו יורדים אלי, נוגעים בגופי הלוהט, נושפים עלי רוח מקררת ומושכים אותי בעדינות מעלה.
וכך התנדנדתי על קורי ערסל, עד שאזלו שעות הלילה ועם האור הראשון, הייתי צונחת לאט אל מיטתי הצרה ונרדמת לקולה של הציפור הראשונה.
בשולי הדברים:
את אוסי, חברתי מהפוסט "הציור של אוסי" (http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=5001#post5001), מצאתי לפני יומיים, אחרי שלושים שנה. בחדר ההוא , ברמת גן, עם הטפטים הכתומים, היינו רוקמות פיסות חיים אפלות. עד שהיא הופיעה בחיי, בתחילת שנות ההתבגרות, הייתי ילדה אטומה. חייתי עם כריש ומכשפה בשדה פרחים כתומים.
אוסי הביאה לחדר ההוא פסיכולוגיה, פילוסופיה, מין, ביטלס, יוגה וישו. היא הכתה בי עם פטיש, ללא רחמים. ערפה את ראשי בחרב הידע. אוי.
הפסטליות הנפלאה, של המלל והתמונה.
יישר כוח!
תודה לאה
איריס, התיאורים שלך ספוגים שירה. אמרו לך?
(ושמעתי שטפטים חוזרים לאופנה. רק שהפעם הם מאפשרים לקיר לנשום).
שחרמריו
המחמאות שלך מאפשרות לקירות לבי לנשום…
היי איריס.
ציור מקסים. אני דווקא הייתי מעדיפה שחלקו השמאלי של הציור (הכהה יותר) לא יהיה חלק מהתמונה. הוא מעכיר אותה, לדעתי.
בקשר לציור אני לא מסכימה שהחום מעכיר
אלא להיפך, מעצים ומשלים את האחר. הטקסט מענג וכל אחת ואחד צריך אוסי כזו בכל דור ודור…
🙂
כל כך יפה והשילוב בין המתוק לאפלולי… מרגש. יחסים מורכבים עם אוסי,ומעניינים.
אכן…
איני חדלה להתפעל מהעולם העשיר שעולה בכתיבתך ובציורייך הכה נפלאים.
יעל יקרה, זר פרחים בשבילך!
תודה (אני מחכה לספר).
יופי של מלל ופרחים וילדה שעטורה בהם.
נשמע טוב לצלול בפרחים כשאוסי יוצאת משם עם הנון קומוניקשן החבוט, והתן סיכוי לשלום וכל הספריה, להאכיל ככה ילדה קטנה ויצרית בתפוח יבש בלי דבש. אפשר לעצום עיניים ולהיות ילדת פרחים וכוכבת הוליווד ולהשאיר את אוסי במנזר רעיונות דהוי. האל צומצם כדי לתת מקום לילדות לחיות. יש פרחים ועלים ופייטים. שלא נראה אף פעם את האין של ילדות כלואות בשלב האימה. ילדות רוקדות בלט ונצנצים בחדר עם טפטים לא מפחידות את הגדולים.
אז הורידי לך פרח מהטפט. מתנה.
ורב הכיסוי על הגילוי. מה קרה עם אוסי? בשולי הדברים מתחיל סיפור שמסתירים אותו יותר משמגלים?
הילדה-נערה בין הפרחים מעלה בדעתי ארוטיקה של גיל שש עשרה.
היא הגיבה בפוסט "הציור של אוסי" ובפוסט הזה… נחש מי זו
די ברור אילו מן התגובות שלה, אבל שם מזדהה הרי אין שם.
?
על כל מקרה, זה לא מה שאתה חושב…
מזדהה. אצלנו היו מעין בובות שלג צבעוניים!
כן, מוזר מה טפטים עושים לאנשים ומה אנשים עושים מטפטים..
אומי, קוראת מדי פעם את מה שאת כותבת, אבל עוד לא מצאתי את השפה להגיב ביננו…
מקסים מקסים! והכתום הזה…
אוי איריס איריס, את מחזירה אותי אל הבאבא יאגות שלי. (באבא יאגה זה של רומנים לא?) והנערה בתחתית התמונה עוצרת לי את הנשימה, והפרחים למעלה מנשימים. והדהוד בין הכהה לצבעוני נהדר!
שירה בפרוזה הטפטים שלך. כן, גם הציור
תודה אסתי, איזו מחמאה..
באבא יאגה זה גם של הרומנים. אני חושבת שזה בא ממזרח אירופה. אצלי זה בא מהנזל וגרטל…
"על היופי" האמיתי. אין מה להשוות לשיעמום הטרחני של סמית… זריקת יופי ישר לווריד.
היי יוסי, לאיזו סמית אתה מתכוון? מסקרן
זיידי
אהממ..
תאיית לי בלועזית ותיכף ומייד ואני פותחת גוגל פיקצ"רס למלא חור שערורייתי בהשכלתי
(חשבתי שאתה מתכוון לפגי סמית…)
איריס, חבל על הזמן – הבאתי כאן את "על היופי" של זיידי סמית כדוגמה הפוכה ל"יופי" שלך שהוא פי אלף יותר מוצלח משלה. לדעתי הספר הזה של זיידי סמית הוא חתיכת טרחנות לשמה. אז זה לא חור בהשכלתך, להפך.
תודה 🙂
איזה קטע יפה ! על מה אני הייתי חושבת כשהבאבאיאגות היו באות אלי?לא זוכרת…זה פשוט היה עובר.
הכתומים-צהובים מדהימים.
לוסי
הפרחים האלה הם "כובע הנזיר" שצמחו בגינת היוגה שלי בשנים האחרונות. לצערי אין לי צילום מהטפטים ברמת גן (את זוכרת אותם?) אבל את פרחי כובע הנזיר את אוהבת בגלל אותו טפט (ואולי גם את הנזירים הכתומים בגללם…)
אוהבת ואוהבת את "כובע הנזיר" (אפשר גם לאכול אותם…) ובטח שחשבתי על נזירים כתומים, אבל לא העזתי להגיד כי אולי אני טועה…
הי איריס, הציור נפלא גם הכתיבה ביחד הם טפט זכרון ישר מהמוח למחשב וללב הקורא{אני}
חנוש, תודה. נסיעה טובה!!!
איריס ילדת פרפרי הטפט, איזה יופי הציור, איזו עדינות !הילדה עם השער השחור והפרופיל המושלם שוכבת עם הפנים לתוך המיטה (?)והיא מכוסה שמיכת כובעי נזיר, פשוט מקסים !
ספור שלא מכסים אותו קודם הוא לא ספור.
אוסי, אנא הסבירי למה התכוונת
אין דורש לספורים שאין בם סוד.
עיקר הספור הוא הקושיה.
בלי הסוד פג הקסם.
כמו שאירוטיקה בלי תודעת חטא היא חיוורת. זה פשוט כמו פרוסת לחם עם מרגרינה. אבל אולי בגלל שזה פשוט, גם קצת חמקמק. וגם כתבתי לך להלן.
כאילו מן האין הגבוה
צללה אלי
צפור אלף מקצבי הצבע,
שהכירה בזכרון
את פצע ילדותי.
שרטה בי קלות ושחקה בכנף
נזכרת בדמות אהבה חסרת פשר,
ושבה להחליף רקיעים.
ואני על אותו ירח
ירח זרוע חתולים וחלומות,
גם אני שרטתי בציפור,
את זכרון ולס אלף המקצבים.
פעם ראשונה שרתי לך,
על שהיתה פה פעם אהבה פוצעת מדי.
לפעמים רוצים לגרד את הצלקת
כדי למצוא אחד את השני לרגע,
לדעת
שהיתה פה אכן אהבה.
זה מה שסיפרה לי בלחש,
הצלקת.
מוזמנת לכסות
ריקי, אני מזמינה ממך שיר על שמיכת כובעי הנזיר…
איריס