נקודות מבט
  • איריס קובליו

    ילידת תל אביב. גרה בהרצליה. קבלתי תואר שני בציור מאוניברסיטת פנסילבניה, פילדלפיה, תואר ראשון בקומפוזיציה מאקדמיה למוסיקה בירושלים ותואר ראשון ללימודי ספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הצגתי תערוכות יחיד במוזיאון ישראל בירושלים, מוזיאון הרצליה, גלריה נחשון, ומשכן האמנים. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות במוזיאון ישראל ובגלריות רבות אחרות. אמנית מלווה למשוררים ולכתבי עת ספרותיים. בוגרת קורס מתא"ן למנחי כתיבה. מורה ליוגה. מנהלת אתר אישי של אומנות בפליקר http://www.flickr.com/photos/iriskovalio/sets/ מבחר פרסומים אמנית מלווה ל"מחברת החלומות" – אגי משעול, הוצאת אבן חושן אמנית מלווה ל"שורות" – גרא גינזבורג, הוצאת אבן חושן "הליקון 23"- רשות היחיד, אמנית מלווה. "הליקון -ארוטיקה"- אמנית מלווה "זמן טרופות"- דואט אמנית משורר (משה יצחקי), 2009, הוצאת חלפי פרסומי כתיבה בהליקון, משיב הרוח, עיתון 77 ועוד.

טפטים

טפטים

את תחילת גיל ההתבגרות עברתי בחדר קטן עם טפטים של פרחים כתומים ועלים ירקרקים. לילות רבים עברו בבהייה באותם פרחים, שהמשיכו להראות בעיני גם כשכיביתי את האור. בכל פעם כשהכריש היה צף וחושף שיניו בחדר החשוך, או כשבאבא-יאגה המגובנת הייתה צועדת קדימה ואחורה מעל המיטה, היו מופיעים הפרחים, כמו שדה פלאי, עולים וצומחים, פותחים עלי כותרת בכתומים מרהיבים, נוצצים ומנחמים בירקרקות עליהם, נעים ברכות על הקירות הצרים. לפעמים, ברגעים של חסד, אחרי שהכריש והמכשפה היו מסתלקים, הפרחים היו יורדים אלי, נוגעים בגופי הלוהט, נושפים עלי רוח מקררת ומושכים אותי בעדינות מעלה.
וכך התנדנדתי על קורי ערסל, עד שאזלו שעות הלילה ועם האור הראשון, הייתי צונחת לאט אל מיטתי הצרה ונרדמת לקולה של הציפור הראשונה.

                                                        

  בשולי הדברים:

את אוסי, חברתי מהפוסט "הציור של אוסי" (http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=212&itemID=5001#post5001), מצאתי לפני יומיים, אחרי שלושים שנה. בחדר ההוא , ברמת גן, עם הטפטים הכתומים, היינו רוקמות פיסות חיים אפלות. עד שהיא הופיעה בחיי, בתחילת שנות ההתבגרות, הייתי ילדה אטומה. חייתי עם כריש ומכשפה בשדה פרחים כתומים.
אוסי הביאה לחדר ההוא פסיכולוגיה, פילוסופיה, מין, ביטלס, יוגה וישו. היא הכתה בי עם פטיש, ללא רחמים. ערפה את ראשי בחרב הידע. אוי.


 

44 תגובות

  1. הפסטליות הנפלאה, של המלל והתמונה.
    יישר כוח!

  2. איריס, התיאורים שלך ספוגים שירה. אמרו לך?

    (ושמעתי שטפטים חוזרים לאופנה. רק שהפעם הם מאפשרים לקיר לנשום).

  3. היי איריס.
    ציור מקסים. אני דווקא הייתי מעדיפה שחלקו השמאלי של הציור (הכהה יותר) לא יהיה חלק מהתמונה. הוא מעכיר אותה, לדעתי.

  4. מירי פליישר

    כל כך יפה והשילוב בין המתוק לאפלולי… מרגש. יחסים מורכבים עם אוסי,ומעניינים.

  5. יעל ישראל

    איני חדלה להתפעל מהעולם העשיר שעולה בכתיבתך ובציורייך הכה נפלאים.

  6. יופי של מלל ופרחים וילדה שעטורה בהם.

    • אלואיז אהובת אבלר

      נשמע טוב לצלול בפרחים כשאוסי יוצאת משם עם הנון קומוניקשן החבוט, והתן סיכוי לשלום וכל הספריה, להאכיל ככה ילדה קטנה ויצרית בתפוח יבש בלי דבש. אפשר לעצום עיניים ולהיות ילדת פרחים וכוכבת הוליווד ולהשאיר את אוסי במנזר רעיונות דהוי. האל צומצם כדי לתת מקום לילדות לחיות. יש פרחים ועלים ופייטים. שלא נראה אף פעם את האין של ילדות כלואות בשלב האימה. ילדות רוקדות בלט ונצנצים בחדר עם טפטים לא מפחידות את הגדולים.

  7. ורב הכיסוי על הגילוי. מה קרה עם אוסי? בשולי הדברים מתחיל סיפור שמסתירים אותו יותר משמגלים?
    הילדה-נערה בין הפרחים מעלה בדעתי ארוטיקה של גיל שש עשרה.

  8. מזדהה. אצלנו היו מעין בובות שלג צבעוניים!

  9. מקסים מקסים! והכתום הזה…

  10. משה יצחקי

    אוי איריס איריס, את מחזירה אותי אל הבאבא יאגות שלי. (באבא יאגה זה של רומנים לא?) והנערה בתחתית התמונה עוצרת לי את הנשימה, והפרחים למעלה מנשימים. והדהוד בין הכהה לצבעוני נהדר!

  11. "על היופי" האמיתי. אין מה להשוות לשיעמום הטרחני של סמית… זריקת יופי ישר לווריד.

  12. איזה קטע יפה ! על מה אני הייתי חושבת כשהבאבאיאגות היו באות אלי?לא זוכרת…זה פשוט היה עובר.

    הכתומים-צהובים מדהימים.

    • איריס קובליו

      לוסי
      הפרחים האלה הם "כובע הנזיר" שצמחו בגינת היוגה שלי בשנים האחרונות. לצערי אין לי צילום מהטפטים ברמת גן (את זוכרת אותם?) אבל את פרחי כובע הנזיר את אוהבת בגלל אותו טפט (ואולי גם את הנזירים הכתומים בגללם…)

      • אוהבת ואוהבת את "כובע הנזיר" (אפשר גם לאכול אותם…) ובטח שחשבתי על נזירים כתומים, אבל לא העזתי להגיד כי אולי אני טועה…

  13. הי איריס, הציור נפלא גם הכתיבה ביחד הם טפט זכרון ישר מהמוח למחשב וללב הקורא{אני}

    • חנוש, תודה. נסיעה טובה!!!

      • איריס ילדת פרפרי הטפט, איזה יופי הציור, איזו עדינות !הילדה עם השער השחור והפרופיל המושלם שוכבת עם הפנים לתוך המיטה (?)והיא מכוסה שמיכת כובעי נזיר, פשוט מקסים !

        • אלואיז אהובת אבלר

          ספור שלא מכסים אותו קודם הוא לא ספור.

          • אוסי, אנא הסבירי למה התכוונת

          • אין דורש לספורים שאין בם סוד.
            עיקר הספור הוא הקושיה.
            בלי הסוד פג הקסם.
            כמו שאירוטיקה בלי תודעת חטא היא חיוורת. זה פשוט כמו פרוסת לחם עם מרגרינה. אבל אולי בגלל שזה פשוט, גם קצת חמקמק. וגם כתבתי לך להלן.

          • אלואיז אהובת אבלר

            כאילו מן האין הגבוה
            צללה אלי
            צפור אלף מקצבי הצבע,
            שהכירה בזכרון
            את פצע ילדותי.

            שרטה בי קלות ושחקה בכנף
            נזכרת בדמות אהבה חסרת פשר,
            ושבה להחליף רקיעים.

            ואני על אותו ירח
            ירח זרוע חתולים וחלומות,
            גם אני שרטתי בציפור,
            את זכרון ולס אלף המקצבים.

            פעם ראשונה שרתי לך,
            על שהיתה פה פעם אהבה פוצעת מדי.

            לפעמים רוצים לגרד את הצלקת
            כדי למצוא אחד את השני לרגע,
            לדעת
            שהיתה פה אכן אהבה.

            זה מה שסיפרה לי בלחש,
            הצלקת.

        • ריקי, אני מזמינה ממך שיר על שמיכת כובעי הנזיר…
          איריס

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאיריס קובליו