אמיר אור משורר, מתרגם, חוקר ועורך
הארץ / תרבות וספרות 8.2.08
אילן ברקוביץ' / מתוך "משורר בשטח"
לידה של משהו חדש
…בערבו של היום, הגיע לידי ספרו המצוין של אמיר אור, "מוזיאון הזמן" (2007, הקיבוץ המאוחד)[…]. חלקו הראשון של הספר, "השעות" (עמ' 37-8), נכתב בריתמוס שבור, בן-בנו של הריתמוס החופשי, אם תרצו. סימן ההיכר של הריתמוס הזה הוא רווח גראפי המתקיים בין מילות השיר, שהוא משמעותי לא פעם יותר מהמילים עצמן. לעיתים נלווה לו גם תחביר משובש בכוונה. הריתמוס השבור דורש מיומנות גבוהה מהמשורר כדי שלא להפוך למניירה גראפית ותו לא. רחל חלפי מרבה להשתמש בו בשירתה ואצל אמיר גלבע נמצא אותו בשיר המופתי, שנכתב בערוב ימיו, "על דבר החיים ודבר השיר" (1985, הכל הולך, הקיבוץ המאוחד, ניסיון א, עמ' 92).
שירתו של אור בכללותה היא שירה חקרנית ותובענית, שבה נדרש הקורא בדר"כ למאמץ מיוחד. לזכותו של אור ייאמר שהמאמץ הוא הדדי, שכן המשורר לא שוקט על שמריו ונמצא בחיפוש מתמיד אחר הנוסח השירי הנכון לו. אלא שבמקרה של "השעות" ב"מוזיאון הזמן" המאמץ הופך לתענוג והשבר הריתמוסי הופך לבשורה, כי אור מאפשר לקורא לחיות דרכו, למצוא נחמה גם בנורא מכל ולגלות את אומץ לבו של האני השר במלוא הדרו. משום מה חלפה בראשי סצינה מסרט הקולנוע ההוליוודי "שודדי הקאריביים, תיבה של איש מת", במהלכה שולח איש המצולות האכזרי, דיווי ג'ונס, מפלצת תת-ימית נוראה ונפצנית המכונה קראקאן, כדי שתנפץ ספינה על מלחיה ותשאב אותם איתה אל המעמקים. המלחים המסכנים חשים בסופם הקרב מבלי שיוכלו לעשות דבר. הספינה נשברת, נקרעת לגזרים ומוטבעת.
וראו מה קורה בשיר הפתיחה בספרו של אור, "הנוף הנכון" (עמ' 8). בבית הראשון הדובר מתגרה בקוראיו על תיאור פסטורלי של נוף רומנטי קסום, שכביכול הם דורשים ממנו לתאר בשיר. הנוף הזה כולל אור כחלחל ורך, שיירת ברווזים חולפת והרים ירוקים בגשם. אבל מיד אחר כך, הוא מציין את משאלתם האמיתית של בני שיחו: "האם לא הייתם – – – / מפילים בין השורות ברווז או שניים / ומתפללים למפלצת שתעלה מן הים / וְתִפָּעֵר עליכם לגאול אתכם / מן השממון האלוהי הזה?". השיר נחתם במעין מתכון המכין את נמעניו לסבל הבלתי נמנע: "הנה אני רושם לכם / את המסמרים והצלב העויתות הכאב… מכת העונג בבשרכם…". בדרך דומה מלהטט בנו אור ברוב שירי הספר, חַתוכי הנפש, ואני נשביתי ונשימתי נעצרה.
מתוך "מוזיאון הזמן" בבלוג:
הנוף הנכון / אמנות – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2966&blogID=182
ראי, ראי – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3334&blogID=182
צל – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3046#post3046
אוניברסיטה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3111&blogID=182
באביב הם ישובו – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3144&blogID=182
מיטת אהבה – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3011&blogID=182
משורר – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2479&blogID=182
לידה: המסע אל העולם – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3222&blogID=182
שני שירי ילדות וחושך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3274&blogID=182
המבוך – http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=2497&blogID=182
יופי של ביקורת!
תודה רבה עדנה, ובהצלחה עם הערב!
אמיר, איזה יופי לקרוא: "כתבו עליו בעיתון הרבה דברים
הוא בכלל לא ידע שהוא כזה" 🙂
(אריק איינשטיין, שלום חנוך)
תודה, תמי. כתב יפה, ועדיין העיקר – היצירה.
אמיר האם היצירה היא extension של היוצר?
אני לא בטוח למה את מתכוונת בזה. תסבירי?
לעיתים קורה לי שעוברות לי במוח מליון מחשבות אך להתפעתי אמרתי או כתבתי רק קצה חוט דק.
הכתבה כתובה מאוד יפה ומחמיאה לך. לא נראה לי שהיוצר (אתה) יודע או מכיר את מה שנכתב על היצירה שלו או עליו, מהזוית הזו (של אילן ברקוביץ).
הבנתי שלא הייתי ברורה והוספתי את השאלה, מתוך סקרנות, האם כיוצר אתה חווה את היצירה שלך כהרחבה/שלוחה של עצמך?
תמי, ראשית היצירה היא פשוט משהו מרגיש, משהו שיש לי לומר למישהו, וקודם כל לעצמי. היא סוג של דיבור אינטנסיבי.
שנית – המשהו הזה שנאמר הוא משהו חדש, שלא היה קודם, או שלא היה מואר קודם. כל שיר הוא תשובה לשאלה פנימית, תובנה, צמיחה.
ושלישית – ישנה ההילה של היופי, שאני עצמי איני "מבין" אותה.
ורביעית – ישנה התהודה אצל קוראים – שלוקחים את הדברים אל תוך עולמם וצובעים אותה בצבעיהם, וממשיכים באופן זה, בהבנותיהם והרגשותיהם, ליצור אותה למקומות חדשים. אור חוזר.
אמיר,
כלומר אפשר לראות ביצירה כהרחבה של הדיבור הפנימי של היוצר עם עצמו ועם הקוראים.
האם יכול לקרות שכשאתה כותב אתה לא מבין את הדיבור הפנימי של עצמך ורק כעבור שנים בריחוק משיר, אתה מבין על מה ולמה הוא נכתב?
לא.
אמיר, תודה על התשובה. אני נשארת עם השאלה לגבי עצמי. כל כך קיוויתי שתשובתך תתן לי מענה. אני מבינה שיש לי המון מה ללמוד כי קורה לי שאני לא מבינה מה אני כותבת או מה מסתתר מעצמי ומתפרץ אל הדף.
ברקוביץ" תפש יפה את "הנוף הנכון", ורואים שקרא בעין חפצה ומבינה.
ממש לא מבינה?
קורה שהשיר מאיר משהו – אבל אם לא קולטים שהוא מאיר משהו אני מניח שבאמת לא מבינים…
אבל יש דרכים לבדוק מה את אומרת לעצמך בשיר.
אמיר, להבדיל ממך אני לא משוררת אני סתם אדם, שכותב. לפעמים המצוקה מהווה מיסוך למילים בשורות הקצרות האלו שיוצאות לי. רק לאחר ריחוק אני מבינה מה כתבתי ומדוע. ואז כשאני מבינה אני מתפלאת איך ולמה זה נכתב לי כך.
אתה מבין?
למה ההפחתה הזאת בערכך? גם "משורר" לומד כל חייו – או מתייבש.
אני מבין מה שאת אומרת לגבי הריחוק. הזמן הוא לא הדרך היחידה ליצור אותו, אבל זה דורש לימוד.
אני לא מפחיתה בערך עצמי אני מאוד מעריכה ומשתדלת להיות רק סתם אדם.
מתוך לימוד כתיבת שירה אני אדע….?, אולי אתה צודק, אולי זה זמן טוב לכך.
בכל אופן תודה.
גם לדעתי.
לגבי הכותרת, חשבתי לשתף, אתמול כשהתעוררתי כתבתי שיר. לכל מי שנקרה בדרכי סיפרתי:"כתבתי שיר", היום עבר ללא תגובות מיוחדות עד שאמרתי לחברה:" כתבתי שיר!" והיא מתפלאת עונה:" את כל הזמן כותבת שירים אז מה את מצפה שאומר?" עניתי לה:" ליולדת כשנולד תינוק אומרים מזל טוב ומתלהבים, לא עונים לה- את כל הזמן יולדת ילדים, אז לי בעצם נולד שיר וחוץ מזה לא כתבתי כלום שנה".
הסיבה שרציתי להתייחס לכותרת: "לידה של משהו חדש" היא כיוון שאכן משהו חדש נולד (מוזיאון הזמן או ביקורת נהדרת חדשה) ורוצה להצטרף לברכות ולאיחולים: מזל טוב מכל הלב.
נ.ב. הלא מזדהה הזו היא שוב סיגל.
תודה רבה על האיחולים מהלב.
אני מבין לגמרי איך את מרגישה – גם אחרי הרבה קילומטרז" השיר הוא תינוק בא לעולם. ותינוק שלך.
לך תסביר…
היי אמיר.אני שמח שהספר זכה לשבחים שהוא ראוי לו. אני מקווה שתגיש אותו לפרס עמיחי.
תודה, מוטי, על המלים החמות.
אני לא כל כך עוקב אחרי הפרסים.
למה פרס עמיחי? זה עכשיו?
זה עוד מעט. כדאי לברר בהוצאה. גב" שניר מעודכנת בעניין הזה להערכתי בגלל משוררים אחרים שהתעניינו.
תודה מוטי.
מזל טוב, אמיר.
תודה, שירה.