בננות - בלוגים / אמיר אור / חושפת פסח ומכסה פסחיים **
אמיר אור
  • אמיר אור

    אמיר אור נולד וגדל בתל אביב, דור שלישי בארץ. פרסם אחד עשר ספרי שירה בעברית, האחרונים שבהם "משא המשוגע" (קשב 2012), "שלל – שירים נבחרים 2013-1977" (הקיבוץ המאוחד 2013) ו"כנפיים" (הקיבוץ המאוחד 2015) שיריו תורגמו ליותר מארבעים שפות, ופורסמו בכתבי עת ובעשרים ספרים באירופה, אסיה ואמריקה. בנוסף פרסם את האפוס הבדיוני "שיר טאהירה" (חרגול 2001), והרומן החדש שלו, "הממלכה", ייצא השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. אור תרגם מאנגלית, יוונית עתיקה ושפות אחרות, ובין ספרי תרגומיו "הבשורה על פי תומא" (כרמל 1993), "תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה ארוטית יוונית" (ביתן /המפעל לתרגומי מופת 1995) ו"סיפורים מן המהבהארטה" (עם עובד 1997) כן פרסם רשימות ומאמרים רבים בעיתונות ובכתבי העת בנושאי שירה, חברה, היסטוריה, קלאסיקה ודתות. על שירתו זכה בין השאר בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות המו"לים (1993), מילגת פולברייט ליוצרים (1994), פרס ראש הממשלה (1996), ספר הכבוד של הפְּלֶיאדות (סטרוגה 2001), פרס אאוּנֶמי לשירה (טטובו 2010), פרס שירת היין מטעם פסטיבל השירה הבינלאומי של סטרוּגה (2013) ופרס הספרות הבינלאומי ע"ש סטפן מיטרוב ליובישה (בּוּדוה 2014). כן זכה בחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, בית היינריך בל אירלנד, ליטרַרישֶה קולוקוִויוּם ברלין, המרכז ללימודים יהודים ועבריים באוקספורד ועוד. על תרגומיו מן השירה הקלסית היוונית זכה בפרס שר התרבות. אור ייסד את בית הספר לשירה הליקון, ופיתח מתודיקה ייחודית ללימודי כתיבה יוצרת, בה לימד גם באוניברסיטת באר שבע, באוניברסיטת תל אביב ובבית הסופר. אור הוא חבר מייסד של התאחדות תוכניות הכתיבה האירופית EACWP ולימד קורסים לכותבים ולמורים באוניברסיטאות ובבתי ספר לשירה באנגליה, אוסטריה, ארה"ב ויפן. ב-1990 ייסד את עמותת הליקון לקידום השירה בישראל והגה את מפעלותיה – כתב העת, הוצאת הספרים, ביה"ס לשירה ופסטיבל השירה הבינלאומי. הוא שימש כעורך כתב העת הליקון, כעורך ספרי השירה של ההוצאה, וכמנהל האמנותי של פסטיבל "שער". אור הוא עורך סדרת השירה "כתוב" והעורך הארצי לכתבי העת הבינלאומיים "אטלס" ו"בְּלֶסוק". הוא חבר מייסד של תנועת השירה העולמיWPM , ומכהן כמתאם האזורי של "משוררים למען השלום" שליד האו"ם.

חושפת פסח ומכסה פסחיים **

 

 
חושפת פסח ומכסה פסחיים  (2)

 

משתה היהודים: הלילה הזה כולנו מסובין לסימפוזיון

 

חג הפסח לא רק איבד את צביונו החקלאי המקראי, אלא גם לבש בתקופת חז"ל צורה הלניסטית מובהקת

מה לגדיא דזבין אבא ולחג הפסח? – שלא כמו בסדר שלנו, הגדי הזה באמת מובל כצאן לזבח. החג המקראי היה ה'עיד-אל-אתחא' שלנו – חג רועים, שבו הקורבן שימש גם כסעודת חג (כבש) וגם כהגנה כנגד המזיקים (תיש). ה'פסח' הוא הכינוי לבהמת הקורבן עצמה, והגדי היה 'שעיר לעזאזל' שנועד לרצות את כוחות האופל. בדת העממית של ערב הקדם-איסלמית היו זובחים זבח כזה על סף האוהל לרגל חתונה או טקס הגנה מפני מגפה.  מדם הקורבן היו מזים על ה'מזוזות' – על יריעות הפתח שמוזזות לשם כניסה – כסגולה נגד המזיקים. 

היהדות, שהתגבשה כדת נבואית חדשה בחציו השני של האלף הראשון לפנה"ס יָרשה את הפסח מן הדת העברית הקדומה, אבל שינתה מאוד ממנהגיו. החג הפך בהדרגה לחג נטול פסח, כלומר ללא קורבן. אבל לא רק הברבקיו של החג העברי נעלם, אלא כל תוכנו של החג  השתנה. בתפוצות היהודיות הפסח חדל להיות חג טבע כפי שהיה במקורו, והפך לחג של מיתוס היסטורי: האביב פינה את מקומו לסיפורי מצריים. מה שפחות ידוע, הוא שלא רק הגברת הוחלפה, אלא גם האדרת: הפסח החדש הזה השיל מעליו את הטקס הקדום ולבש גינונים יווניים.

 

בחג שלנו כבר לא זובחים טלאים וגדיים על סף הבית וגם לא מורחים את הדם על יריעות האוהל, אבל יש בו אכילה ושתייה, הרבה דיבורים, ומנהגים רבים אחרים שאין להם כל זכר במקרא, אלא בתרבות הכללית של התקופה. הפסח המוכר לנו עוצב בתקופה ההלניסטית, והוא 'משתה' כהלכתו במסורת היוונית של הסימפוזיון (= "שתייה יחד").  הסימפוזיון היה נערך בהסבה על הצד על ספות הסבה מיוחדות לכך. השתייה בו לא הייתה חופשית אלא התנהלה על פי מצוותו של  שר הטקס שניצח על סדר השתייה והדיבור. סדר הפסח נערך במתכונת זו ממש: כש"כולנו מסובין" כבמשתה היווני, וכשהשתייה והשיחה אינן חופשיות אלא על פי  סדר הטקס, שאותו מנהל  אחד המשתתפים. בתחילת המשתה ניסכו יין לדיוניסוס מקובעת מיוחדת שאסור היה לשתות ממנה, וכל ייעודה היה לזמן את האל למקום כדי שישפוך מרוחו על המשתה וקרואיו. כך גם מכוסו של אליהו, שהחליף אצלנו את דיוניסוס, אסור לשתות, והיא ממתינה לו רק למען יפקוד את הבית ויברך אותו.

כפי שניתן ללמוד מן ההגדה עצמה, בתחילה לא היה טקסט קבוע, אלא שיחת משתה של חכמים,  ממש כסוקרטס ומרעיו בשעתם. הנוהג לספר את הסיפורים המיתיים ולדרוש מדרשים על תולדות החג, כמו גם  השירים והדברים שמטרתם הוראה לצעירים – אף הוא בעקבות הנוהג במשתה היווני המסורתי: חיבורי ה"סימפוזיון" של אפלטון וכסנופון וכן שירי המשתה ששרדו בידינו מעידים על הקדשתו של המשתה לשיחה וחינוך כבר במאה השישית לפנה"ס. שיריו של המשורר תיאוֹגְנִיס לאהובו קירְנוס ואיתם שירים רבים אחרים נאספו בקורפוס עצום של שירי משתה דידאקטיים, שתכליתם הייתה הכנסת הצעירים למעגל התרבות והחברה.

 

ומה עשו אותם צעירים כשהסתיים משתה החג?

– הציווי ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" והטעם שניתן לו בתלמוד הירושלמי "שלא יהא עומד מחבורה זו ויכנס לחבורה אחרת"  קשורים גם הם למסורת זו: האיסור על 'אפיקומן'  אינו נוגע במישרין למצת ה'צפון', אלא למנהגי הסימפוזיון היווני. זוהי אזהרה מפני ה"אֶּפִּי-קוֹמוֹס" – התהוללות שיכורים שהתחוללה לא פעם בתום המשתה. נהוג היה שחבורות יוונים הוללים היו נודדות ממקומן ופולשות לבתי אחרים, ושם, בספק צחוק, הם היו מרעישים, מקימים מהומה ותובעים לקבל מטעמים ומתנות.  זכר לזה אפשר למצוא גם בדברי רש"י שעדיין דורש את מובנו של האפיקומן כ'אֲפִיקוּ מָן'  (= הוציאו מטעמים) ומסביר, "כדרך שבימי קדם היו מסיימים את סעודתם במטעמים".

עם זאת, קישורו של האֶפּיקומוס עם גניבת ה'צפוּן' אינו טעות. הציווי בהגדה הוא ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אבל המנהג כה השתרש, שאי אפשר היה להימנע ממנו לגמרי, אלא רק להכיל אותו: במהלך הסדר כן מפטירין (=פודים) את הצפוּן מידיהם של הילדים במתנות, אך לא מתירים להם, ובוודאי לא למבוגרים, לעבור מחבורה לחבורה ולדרוש 'כופר' כזה בכל מקום. כופר המתנות שבו פודים מהילדים דווקא את ה'אפיקומן' קשור במקורו של מנהג "הכופר" היווני.

שוד המטעמים והמתנות של האפיקומוס התפתח כנראה מן התרבות העממית והוא מתועד כבר במנהגם של הילדים בחג הסנוניות – חג שבו הם היו סובבים בין הבתים ותובעים בשירתם "מתנות למען הסנונית". כאמור, במציאות האורבנית בחברה היוונית וההלניסטית המנהג אוּמץ על ידי צעירים הוללים ודי עבר את גבול הטעם הטוב. 

לסיום (לא מומלץ ללמד את הילדים) הנה שיר הסנונית מן האי רודוס בתרגומי מיוונית:

 

שיר הסנונית

 

בָּאָה בָּאָה הַסְּנוּנִית,

מְבִיאָה זְמַנִּים יָפִים

שֶׁל שָׁנִים יָפוֹת,

לְבָנָה עַל הַבֶּטֶן

וּשְׁחוֹרָה עַל הַגַּב.                              

גַּלְגֵל עוּגָה

מִבַּיִת רַב-שֶׁפַע,

נֹאד שֶׁל יַיִן,

שַׂקִּיק שֶׁל גְּבִינָה,

פַּת קִבָּר, גַּם לֶחֶם  צַח

לֹא תִּדְחֶה הַסְּנוּנִית.

נִסְתַּלֵּק אוֹ נִקַּח?

- אִם תִּתֵּן  לָנוּ מַשֶּׁהוּ;

וָלֹא – לֹא נָנִיחַ!

בּוֹאוּ נִקַּח אֶת הַשַּׁעַר אוֹ אֶת הַמְּזוּזָה

אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹשֶׁבֶת בִּפְנִים!

קְטַנָּה הִיא, בְּקַלּוּת נִשָּׂאֶנָה.

וְאִם אָמְנָם תָּבִיא מַשֶּׁהוּ, הָבֵא מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל!

פְּתַח, פְּתַח לַסְּנוּנִית אֶת הַשַּׁעַר!

הֵן לֹא זְקֵנִים אֲנַחְנוּ, אֶלָּא יְלָדִים.

 


פורסם בנוסח חדש ומורחב בגיליון פסח 2010 של "הארץ"
 

מההתחלה:  "שה לעזאזל וצלוב של פסח" (על הפסח הפגאני והנוצרי) -

http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=4603#post4603

אמיר אור © 2008

 הלילה הזה כולנו מסובין לסימפוזיון

 

 

 

129 תגובות

  1. אמיר, אני שמח שקלקלת עבורי את השורה. תודה. על ההוללות וההשתוללות ידעתי, אבל חידשת לי את סוגיית מקורו של האפיקומוס, חג הסנוניות, אמנם לא כל סנונית מבשרת את האביב, אבל השיר והתרגום, מבשרים ועוד איך מבשרים.
    אני דווקא אספר עניין זה לילדים, הצעירים והמבוגרים,
    וזו תהיה תרומתך לסדר המשפחתי בביתנו, כאן בעמק לרגלי התבור

    • מוישלה, אכן ההתהוללות נאסרה, אבל השאר כדת. המשתה הגיע לשיא של עיצוב תרבותי במוסד החברתי של ה"סימפוזיון" ביוון העתיקה, והיה זה דווקא התיעוד הספרותי של המנהג, שבזכותו הפך המשתה היווני לדגם תרבותי לדורות. אמנם כאמור "סימפוזיון" הוא בפשטות "שתייה יחד", ובזה בטוח שלא היה שום הבדל בינו לבין משתאות שנערכו בכל תרבות של העולם העתיק. אבל כבר בתקופה הקלאסית המשתה היווני עבר תהליך של תירבות ועיצוב, והאינטלקטואלים של התקופה ההלניסטית (שבה חדרו המנהגים ליהודה) ראו במנהגי המשתה את כל ההבדל שבין תרבות לברבריות.

      סופו של עניין, אם אתה רוצה להסתכן בהנהגת מנהגי כופר כאלה בין הילדים – על אחריותך בלבד:) ואם תרמתי משהו הרי העונג הוא שלי.
      הרבה סנוניות ואביב!

      • אמיר, לפעמים צריך להסתכן ולחשוף, כדי שאפשר יהיה להתמודד עם האיסור והאסור באופן גלוי, סביב השולחן.
        בעברית כשאתה מפרק את המילה "סימפוזיון" לשלוש הברות, המשתה הופך לאורגייה.

        • מוישלה, לא שהצביות יכולות לרעות בשלווה משועממת ליד השולחן שלך :)
          מעט הומור לא יזיק לנו, והיו גם משתים כאלה, אורגיאסטיים.
          שיהיה לכולנו "שימפהזיון" מעשיר ומפרה…

  2. אמיר,
    שני המאמרים הל מקורות הפסח מרתקים.
    מאוד מרעננים ומרנינים אחרי כל מה שמתרחש סביב החג הזה כמו השאלה איך ובמה להאכיל את הפרות וכו".
    תודה
    חג שמח
    דבי

    • הי דבי,
      לא שמעתי שדנים במה להאכיל את הפרות… (כשר / לא כשר?)
      שיהיו בריאים…
      חג שמח!

      • אסתי ג. חיים

        בהחלט מרענן. אני בעד בלגן. הסדר הצפוי מעורר אי-סדר פנימי בכולנו. ואגב, במה להאכיל את הפרות? באחד הפוסטים שלי – סיפור בשם "חמץ" העוסק בשאלה במה להאכיל תוכון קטן בכלוב, בבית שאסור שיהיה בו חמץ.

        • אין ספק. יותר מדי סדר מעורר בנו את האנרכיסט עם הצחוק המטורף…
          ובקשר ל"במה להאכיל" אני מקווה שהצלחת של התוכי שלך לא נדרשה לענייני כשרות כמו זו של הפרות. בקצב הזה כשכל דבר דורש הכשר, נצטרך לבדוק אם נייר הטואלט לא שעטנז חו"ש.

  3. יש חלק בטקס שכנראה הושרש בנצרות כחג "הלואין" לא? מוזרים מקורות התרבות שלנו. (מה פירוש המילה קִבָּר?)

    • קִבּר פירושו קמח גס (מלטינית, cibarius).
      הלואין הוא עניין קצת שונה. זהו אחד מחגי המתים (היו כאלה ביוון העתיקה, בגאליה וכו") כשהחיץ בין העולמות נופל ורוחות המתים והאבות באים לבקר את החיים.

      • אבל נדמה לי שבהלואין הילדים עוברים מבית לבית ומבקשים סוכריות וכו".. כמו כאן לא?

      • ביהדות אין חגיגות עם המתים בכלל, נכון?

        • האביב הוא עונה של פריחה והתחדשות, אבל במנהגי הפסח יש כל כך הרבה כבדות.

          • דבי, זה עבר מזמן מן השיבולים והטלאים להרבה מצוות וסייגים. החג הזדקן ואסף מכל הדורות מה שכיום הוא כבר בבחינת מאובנים. בקיבוצים ניסו ניסיון מאוד מעניין לחזור לטבע, לחג האביב, אבל היהודים עם קשה עורף ולמוד קנעיידלאך.

        • לא תמי, אין. רשמית, גם לא היו אמורים להיות חגי בנצרות ובאיסלאם. זהו רעיון פגאני, שבו ממלכת המתים והחיים אינן רחוקות, ושמתקיים בו מצד אחד האיום בעירוב בין חיים למתים, ומצד שני פולחן אבות. החגים האלה הם רוויי פחדים ואשם.
          בדתות הייחוד מסדרים כמובן את המתים למיון – מי ללווייתן, שור הבר, נהרות החלב ושבעים הבתולות – ומי לאש גיהינום וקלשונות השדים. מי לשמיים ומי לשאול תחתיות. נו, ועכשיו לך תארגן הסעה.

          • :)) הסעה…. טיול שנתי , כובע ומיימיה… פחדים אני מבינה. אבל מדוע אשם?

          • אשם שאנחנו חיים והם מתים, בעולם צללים אפל. וגם שאולי לא זכרנו אותם די, לא הכרנו להם מספיק טובה, ולא "טיפלנו" בהם מספיק טוב (פולחן אבות).

          • אוי, אוי, אני מבינה לחלוטין… לא אשכח את הכעס של אבי ז"ל כאשר ידע שאשאר כאן והוא לא…פולחן זו מילה קטנה ביחס למציאות..

          • רתח מזעם, לא סתם…גם אמר ותאר על מה אתענג כאשר הוא כבר יהיה מאכל לחרקים..ותאר…זה היה דיי פאתטי. הדרמה הייתה רק מולי כי כולם התרחקו…

          • כמה עצוב ואיום! איזה זיכרון להישאר איתו…
            לא פלא שיש חגי מתים שבהם שותים עד דלא ידע.

          • אמיר, הנורא מכל היה שבקשתו האחרונה הייתה שאבדוק שהוא לא הסתלק מכאן בעיניים פקוחות. סגרתי לו אותן ומאז הוא חיי איתי לצידי, כל רגע.

          • לא טוב. את חייבת לעשות עם זה משהו. לנקות את המטען הזה.

          • היכולת לספר היא הריפוי, בשבילי.
            זה נכון שהייתי רוצה לכתוב על זה אבל אף אחד לעולם לא יוכל לקרוא את מה שיצא לי שם…:)

          • חלק מהחגים האלה היו מוזרים הרבה יותר מההלואין. בדרום אמריקה זה יום של בלהה ושתייה. ביוון היה זה חג של שתייה (ה"אנתסטריה"), אבל שתייה עצובה – כולם שתו בדממה, מילד ועד זקן, והשתייה הזו הסתיימה במסע שיכורים מדוכדך ואחוז פחדים אל מקדש דיוניסוס מחוץ לעיר.
            הדיבור, היכולת לספר הוא בדיוק ההפך מהשתייה והשתיקה. זה לא רעיון רע לכתוב על זה, קודם כל לדבר עם זה. אין צורך להיות מודאגת ביחס לקוראים.

          • אני לוקחת את דבריך ברצינות. אנסה לכתוב כדי להציג בפני עצמי את הכאב הזה- כמו מי שהוא- כאב..ואולי באמת זה לא רלוונטי לקורא האלמוני.

          • זה היה לגמרי ברצינות. זו דרך לא להישאר לנצח עם מה שהיה, אלא לדבר אתו, בלי לדלג גם על הרגשות הקשים שנשארו מן החוויה הזאת.

          • אני יודעת שאתה עונה לי ברצינות ומהתגובה שלי אני מבינה שאני רחוקה מלהבין את הזוועה.

          • אבל אמיר הרי לכל אחד ניתנו כוחות נפש במידה המתאימה לרצף החוויות שלו. ומעולם לא זלזלתי בעבודה על השרירים הללו. כשמדברים איתי על כאב, אני שעשויה כמו גבינה צהובה מלאה בחורים, מבינה שאין כזה דבר כאב גדול או קטן, מי יותר , מי פחות. השאלה מה כושר הסיבולת ומה אדם מבין ופועל בתוך כל זה… לא?

          • הסבל, אני חושב, הוא דווקא כשלא מעמתים את הדבר.

          • הסבל מעומת ושזור בחיים שלי כמו כל אדם אחר אבל אולי הנכונות שלי ליחס לו חשיבות עליונה היא השונה.
            באמת שלא התכוונתי להקשות בנושא קשה. זה יצא לי כמענה לשאלה שלך. (אפשר גם להמשיך מחר, לא מתוך בריחה אלא מתוך התחשבות)

  4. רונן א. קידר

    מרתק ביותר! נשאלת השאלה האם גם היוונים היו טורחים שלושה ימים לפני (או שהיו להם עבדים בשביל זה)…

    • רונן, רק אצלנו חג חרותנו הוא בעצם עבדותנו. ברור שליוונים היו עבדים בשביל זה. אבל אל דאגה ביחס לשכירים, חייו של עבד יווני לא היו רעים.

  5. ואיך יהיה הסדר שלך, אמיר?

    • סדר משפחתי. למעלה מעשר שנים הסדר שלי, אם היה, היה בין מבקשי דרך בהודו, באמסטרדם, עם קבוצת חברים פה בארץ (כל אחד היה מביא משהו לומר, לנגן או להציג).
      כל זה השתנה עם הולדת הצאצא.

  6. תחת ערפילי המשתה ה"יווני" ,שחוויתי בליל אמש נושק שחר ליל המשתה היהודי המתקרב, הצלחתי לקרוא רק את שיר הסנוניות…מזכיר את trick or treat בליל כל הקדושים. (בלילה אם לא אהפוך לדלעת אקרא בשמחה-תודה).

    • בהחלט מקווה שלא הפכת לדלעת ואת גם לא חובשת אחת. גם תמי חיברה את זה עם ליל כל הקדושים, ו"השוד" דומה, אבל זהו חג של המתים.
      מזכיר לי שעדיין לא עניתי בעניין זה.

      • סוף סוף יכולה לכתוב שנהניתי לקרוא,(ייחלתי לקצת זמן והנה הוא בא). הייתי מעדיפה לקרוא בהגדה של פסח את שירי תיאוגניס לאהובו קירנוס, בשנים קודמות בן הוזמנו לקיבוץ לחגוג את הסדר הייתי מזועזעת מהמרחק בין השירון שלהם לבין ההגדה.( משום מה בביתי החילוני הקראת ההגדה מראשיתה ועד תומה ,עם כל ההסברים עד לדקויות שבה שרק נבין הכל, עם כל השירים על כל גווניהם ובכל טעמיהם גרמו לי לחשוב שאם אבי, אוכל הלחם על שולחן הסדר, מקפיד כל כך בקריאה הרי כי יש בה משהו מאוד רציני וחשוב ,ולמה בקיבוץ זה לא כך? ). הפעם בסדר הקיבוצי שמחתי על שמחת האביב שנשבה ופיעמה בלבבות, הגמעתי את כבדי ביין והיה לי קל ושמח על הלב. (ליושבים מלפניי ומאחוריי ומכל צדדיי שמחתי לספר איך מכסה היהדות פסחיים, ורבתה ההתעניינות במאמרך אמיר , מאוד מאוד חדש ומעניין. תודה.)

        • סיגל, אין לי מושג על שירוני הקיבוץ דהיום, אבל רושם עז עשו עליי הסדרים שהצטרפנו להם בקיבוץ בילדותי (דודיי דרי קיבוץ).
          שמח מאוד לשמוע שחוגגי האביב מצאו עניין במאמריי – הפיצי נא, ותוחזר עטרת האביב ליושנה(אפשר גם בלי קורבנות).

          ובקשר לשיריו של קירנוס זצ"ל –
          משהו מהם אפשר למצוא ב"תשוקה מתירת איברים" בחנות הבלוג. אולי אעתיק דוגמית בהמשך…

  7. עדנה גור אריה

    חבל שלא הספקתי לקרוא קודם לסדר.
    תודה על המאמר והשיר המתורגם.

  8. מרתק, תודה. ואני יכולה בעקבות השיר לדמיין אותו היום בשינוי אופי השוד והמתנות. ובהקצנה משהו מהתפוז המכני…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לאמיר אור